אחד העקרונות המעניינים בדיני החוזים בישראל הוא שלא ניתן לאכוף חוזה שהוא "כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי" (חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). במצב כזה, בדרך הכלל, אם צד אחד הפר את החוזה לביצוע עבודה אישית, אז ניתן לתבוע פיצויים, אבל לא אכיפה. כלומר, הכלל הוא שחוזים יש לקיים, החריג הוא שחוזים לביצוע משהו אישי לא ממש. זה, כמובן, לא אומר שכל קבלן שלא יתקן לך נזילה בצנרת יוכל לטעון שזה שירות אישי, אבל זה כן אומר שאם אתה ביקשת עבודה ספציפית מאדריכל, לדוגמא, לא תוכל לכפות עליו את ביצוע החוזה אם הפרת, אלא רק את התשלום לפיצויים.

ולכן, המקרה של תא 51569-03-11 איה כורם נ' עננה כל כך מעניין. המקרה מדבר על התקשרותה של איה כורם, הזמרת הידועה, עם חברה שנועדה לייצג אותה ולקדם את עסקיה. לפני שאתם ממשיכים עם הפוסט, אני מציע שתקראו את הצד של כורם בכתבה הזו מ"ישראל היום". הסיפור כאן הוא מעניין, ונתחיל בכך שתביעתה של כורם נדחתה. כורם ביקשה מבית המשפט להצהיר כי הסכם שנחתם בינה לבין הסוכנות עננה הופר על ידי עננה בצורה יסודית ועל כן בטל.

על נסיבות ההפרה הנטענת (שנדחו בתביעה) ועל ביטול ההסכם לא המקום לדון כאן, אלא דווקא בנושא המעניין יותר: מהות ההסכם. כורם, קודם כל, העבירה לעננה את זכויות היוצרים שלה בטרם נחתם ההסכם ולאחר חתימת ההסכם (לתקופה של בין תשע שנים לשמונה עשרה שנים); כאשר עננה זכאית למחצית הרווחים (לא ההכנסות) מהפקת אלבומים ולמחצית מהתמלוגים האחרים.

עכשיו, הסעיף של "תקופת ההסכם", לפי פסק הדין, מדבר על התקופה המאוחרת מבין השניים: "9 שנים, או למשך תקופה בה יוצרו על ידי האמן, באישור המפיק בכתב ומראש, ויצאו למכירה בחנויות 4 אלבומים ובנוסף אלבום אוסף ואלבום הופעה חיה, ובסה"כ 6 אלבומים חדשים, לפי המאוחר מבין המועדים דלעיל" כאשר לחברת עננה ניתנה אופציה להכפיל את התקופה.

כלומר, כורם העבירה את הבעלות לפחות בשישה אלבומים, ולפחות לתקופה של תשע שנים, על כל היצירות שלה. אם היא לא תוציא שישה אלבומים בתשע שנים, אז התקופה תוארך אוטומטית. כלומר, בפועל כורם מושתקת מלצור במקביל. בצורה אירונית, אם תקראו את הכתבה ב"ישראל היום" שוב, תראו שכורם חברה בהרכב יחד עם אוהד חיטמן, בן דודו של עו"ד עידו חיטמן שייצג את עננה; ועל זה נאמר המוסיקה, כמו האהבה, לא יודעת חוק וגבולות.

כיוון שההסכם המלא לא מצוטט בפסק הדין, אני אניח לרגע שלא הוטלה על כורם חובה לצור. הדבר אומר, בסופו של דבר, שהקריירה האמנותית של כורם הסתיימה.  כורם מיוצגת, על פי ההסכם, בכל פעילות "שהיא חיבור טקסטים, כתיבת לחנים, הקלטות, הופעות, עסקי בידור ושעשועים מכל סוג וכל מקום ואירוע, ספרות, תיארטאון, קולנוע, טלוויזיה, רדיו, ג'ינגלים, הפקות מוסיקליות, חסויות מסחריות, פרסומות, צילומים, אינטרנט, סלולאר, התקשרויות עם חברות תקליטים וחברות הפצה, מול"ות, מוצרי לוואי, יחסי ציבור, ייצוג וכל כיוצא בזה" אבל למעט "עיצוב, עיצוב תפאורה, ציור, הפיסול או כל אמנות אשר לא נכללת בהגדרת הפעילות האומנותית". כלומר, בפועל,למעט הפעולות המחורגות, כורם תצטרך לתת מחצית מהכנסתה לחברת ההפקה, ועוד חלק ניכר לחברות המס, והבעלות בזכויות גם לאחר תקופת ההסכם, תהיה של חברת ההפקה .

כמובן, שיש לכך סיבה: אותה חברה השקיעה, לפחות לדבריה, סכומים משמעותיים במיוחד בקידומה של כורם. אבל יש כאן בעיה: כורם לא יכולה ליצור, לא תחת שם עט אחר, לא תחת כל כובע אחר, ולא כל פעולה אחרת. היצירה שלה הוגבלה; אם כורם תרצה, גם ללא מטרות כספיות, להלחין שיר, הרי שהשיר יהיה של חברת ההפקה. עכשיו, דמיינו לעצמכם מה הבעיה כאן?

הפתרון למקרים כמו של כורם היו צריכים להיות במהלך כריתת החוזה; כלומר, העובדה שכורם היתה מיוצגת על ידי עורך דין, והעובדה שכורם היתה מודעת לתנאי ההסכם היו חלק עיקרי בקביעת השופט שההסכם לא יכול להיות בטל מחמת אי חוקיותו. כלומר, כורם חתמה, מעבר לכל על סעיף דומה למה שרוב עובדי חברות ההיי-טק חותמים, שאומר "האמן מאשר בזה כי הוא קיבל ייעוץ משפטי ומקצועי בכל הקשור להסכם זה" ועוד קצת התפלפלויות, הספיקו לבית המשפט כדי לקבוע שהחוזה לא נוגד את תקנת הציבור.

וכאן מתחילה הבעיה שלי: תקנת הציבור שבית המשפט מסתכל עליה היא תקנת הציבור שנוגעת למישור החוזי בין כורם לחברת ההפקה. תקנת הציבור שלנו צריכה לכלול את האינטרס הציבורי כי מוסיקה תופק ותיוצר, ותקנת הציבור שלנו צריכה לכלול את ההתייחסות של המשפט לתרבות. השאלה היא לא אם הסכם כזה, שמגביל אמן לשמונה עשרה שנים לחברת הפקה, הוא סטנדרטי; אלא האם החברה רוצה להגביל את היצירתיות של אמנים.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לתופעה מעניינת: חלק מזכויות היוצרים ביצירות שנות ה-70 חוזרות מחברות התקליטים ליוצרים המקוריים שלהן. חקיקה בארצות הברית איפשרה ליוצרים לקבל בחזרה את היצירות אחרי 35 שנים. בישראל אין התייחסות כזו, ויותר מזה, תקופת זכויות היוצרים שהיא שבעים שנה ממות היוצר, לא תסתיים לעולם אם מדובר בתאגיד. כלומר, כורם לעולם לא תוכל לקבל את זכויותיה בחזרה; גם אם מחר תבחר לערוך ערב עם חבריה, ולהוציא גיטרה ולנגן ולהעלות ליוטיוב, היא תהיה בבעיה.

הבעיה הציבורית כאן היא אינטרס הציבור שיצירות תתקיימנה: זו תקנת הציבור שהביאה לחקיקת חוקי זכויות יוצרים שיצרו קניין מאוויר. זו בדיוק הסיבה שבית המשפט היה צריך לבטל את ההסכם בהיותו נוגד את תקנת הציבור, לא בגלל כורם, אלא בגלל מאזיני גלגלצ. כורם מסבירה בראיון ל'ישראל היום' משהו איום: "למרות העובדה שהדיסק זכה לשבחי המבקרים – חלקם אף הכתירו אותו כדיסק המקומי הכי מוצלח לשנת 2011 – הוא קיבל כתף קרה בחלק מתחנות הרדיו, שהחליטו כי עד תום הסכסוך יימנעו מהשמעת שיריה החדשים והישנים של כורם". האם הסכם שמביא לתוצאה זו הוא הסכם רצוי חברתית? אני בספק.