מדוע צלמי ישראל היום יעדיפו להיות פרילנסרים?

העין השביעית מפרסמת היום ממצא מעניין לגבי ישראל היום: גוף התקשורת החתים לאחרונה את צלמיו על חוזה חדש, שכולל את התנאים הבאים: (1) לא יהיו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ואם אי פעם יפסק כי כן היו, אזי הסכומים יופחתו ב30%; (2) לצלמים אסור יהיה להציג עצמם כנציגי ישראל היום בלי לקבל רשות; (3) ישראל היום לא תהיה אחראית לנזקים שיגרמו לצלם במסגרת פעילותו; (4) הצלמים הם "משתתפים חופשיים" ואם מישהו יתבע אותם, הרי שישראל היום לא תקח חלק בהגנתם [זה מוחרג אצל הצלמים הותיקים יותר].

בגדול, מי שקורא את הכתבה נדהם ונזעק. אני כנראה קצת פחות, וחושב על זה: להיות "משתתף חופשי" שיוצר צילומים יש יתרונות; ויותר מזה: ההסכם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

לצורך העניין, אבהיר כי לא קראתי את ההסכם של ישראל היום, אבל אני טיפלתי בכמה הסכמים דומים. אני גם חושב שאין מה להתרגש כאן. אני גם חושב שכל פרילנסר צריך ללמוד כמה חשוב שיהיה לו הסכם כלשהוא לעבודה, שבהעדר הסכם מצבו רע יותר.

בואו נתחיל בסעיף שנראה על פניו מזעזע. הסעיף קובע ש"אם … יקבע בית-הדין לעבודה ביום מן הימים כי חלו יחסי  עובד-מעביד בין הצלם למערכת "ישראל היום" יחויב הצלם להשיב למערכת שליש משכרו, סכום שלטענת העיתון היה נחסך לו היה מעסיק את הצלם כשכיר". סעיף זה נקרא "תניית גדרון" (על שם דבע מו/3-128 בנימין גדרון נ' מדינת ישראל). הסעיף הזה אמור להיות סטנדרטי במקרים בהם הוצע לעובד אכן לשמש כשכיר והוא בחר שלא. אני בספק אם במקרה בו לא הועמדה בפני הצלם האפשרות לעבוד כשכיר בית הדין לעבודה אכן יקבל אותו; אולם, צריך לבחון כל מקרה לגופו.

מכאן לנושא השני, החשוב יותר, והוא שאסור לצלמים להציג עצמם כעובדי ישראל היום. בעצם, כל הארכיטקטורה של העדר ההצגה נועד למנוע מצב שבו הצלמים הם שליחים של ישראל היום, דבר שיטיל על ישראל היום אחריות אם הצלמים יחדרו לפרטיות או יפרו זכויות יוצרים. אבל, בפועל, מה שיקרה הוא שאותם צלמים עשויים לשנות את התנהגותם. צלם שיודע שיש לו גיבוי מסוים יפעל בצורה מסוימת, צלם שאין לו את אותו הגיבוי יהיה זהיר יותר. אותה זהירות מצד אחד תביא לשמירה על החוק, מצד שני תמנע התנהגויות שאנו עוד רואים כרצויות.

הנושא החשוב יותר הוא מדוע לצלם אין בהכרח רצון לקיומם של יחסי עובד-מעבד. הסיבה הראשונה היא נושא זכויות היוצרים. אותו צלם שיושב בזירת אירוע כשכיר יכול אך ורק לצלם עבור מעבידו, וכל זכויות היוצרים ביצירה עוברות למעביד (סעיף 34 לחוק זכויות יוצרים). המשתתף החופשי, הפרילנסר, לעומת זאת, יכול לצלם שש תמונות שונות, ולמכור כל אחת מהן לכלי תקשורת שונה, כיוון שזכויות היוצרים הן שלו (סעיף 35 לחוק).

לקביעה הזו אמנם היו מספר חריגים בפסיקה, בהם הסכמה בהתנהגות או מכללא הפכה להיות העברה של הבעלות (נניח תא (מרכז) 6004-08-07 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, תא (ת"א) 2085/01‏ ‏ מאיר אבגנים נ' עוזיאל בריח).

אי תחרות היא לא כזו נוראית כשמדובר על עיתונות אם הדבר מתוחם כמו שצריך. כלומר, בהנחה שהיא מוגדרת לאירוע ספציפי, תחום סיקור ספציפי וכמות עבודה מינימאלית אפשר להסתמך על אי תחרות. אבל אם מדובר על משתתף חופשי אמיתי, הרי שהוא גם חופשי לסקר את תחום העיסוק שלו.

דווקא הנושא החשוב כאן הוא האחריות: אמצעי תקשורת הם בדרך כלל כיס עמוק. כאשר הם מפרסמים טקסט מסוים או תמונה מסוימת, אותו תוכן עובר דרך מספר רב של עיניים. הראשונה היא הצלם, לאחר מכן הכתב, עורך העמוד והעורך הראשי. אם באותה תמונה יש בעייתיות (נניח, פגיעה בפרטיות) אז כל אחד מהם אמור להפעיל את שיקול הדעת האחראי שלו. יותר מזה, בחקיקה יש התייחסות ספציפית לעיתון ואחריותו (בחוק איסור לשון הרע) וכנראה גם שניתן יהיה להשתמש בעוולת הרשלנות כדי לקבוע שעורך סביר התרשל מקום שפרסם תמונות פוגעניות.

כלומר, עם כל הרצון של מזמין השירות להתנער מאחריות, ספק אם כל הסכם שיחתום מול ספק שירות יוכל לאפשר לו להתנער מאחריות כלפי מי שנפגע מהפרסום בעיתון. לכן, דווקא, כדאי להסתכל על ההסכם בצורה שמתייחסת לאחריות העיתונאית של גוף התקשורת, ולהתחשב בהמלצות הבאות:

1. אם גוף התקשורת רוצה יחסים קבלניים וגם הצלם\עיתונאי רוצה אותם, אזי הוא יכול לבקש זכות סירוב ראשונית ליצירות מסוימות, אבל לא ראוי בשם העיתונות, שיאפשר אי תחרות. כלומר, אם עיתון פלוני "משתף חופשית" צלם אלמוני, וזה צילם פוליטיקאי שאהוד על אותו עיתון, ולא מוכן לפרסם את הצילומים, צריך לאפשר לצלם לפנות למתחרים.

2. כל עוד גוף התקשורת אינו מעוניין ביחסי עובד-מעביד, הוא לא יוכל להגביל עבודה נוספת או מכירה של יצירות דומות. יש לצלם שלך סקופ? תצטרך לשלם לו אקסטרה על בלעדיות.

3. כל עוד גוף התקשורת אינו מעוניין ביחסי עובד-מעביד, לצלם תמיד תהיה האפשרות לסרב לקבל עבודה. הצלם לא רוצה ללכת לצלם את בר רפאלי חוגגת בים? אין בעיה.

במצב כזה, נוכל להפריד בין מי שאינו מעוניין ביחסי עובד-מעביד בגלל יחסי כוחות טובים יותר (הוא צלם מבוקש, שעובד עם לא מעט גופים) למי שיחסי הקבלן-מזמין נכפו עליו. מי שנכפו עליו היחסים, כנראה שלא יהיה באמת, בסופו של דבר, משתתף חופשי.

תגובה אחת ל-“מדוע צלמי ישראל היום יעדיפו להיות פרילנסרים?

  1. תודה על פוסט מענין . יש רק בעיה אחת יונתן : הנחת העבודה שלך בפוסט , הינה שההצהרה של הצדדים ( בדבר יחסי עובד מעביד אם לאיו ) הינה קונסטיטוטיבית לגבי עצם הגדרת היחסים . ודוק : אם ישנם יחסי עובד מעביד , הם נקבעים על פי מבחנים אובייקטיבים , שכלל לא קשורים לרצון או להצהרה של הצדדים , ואפילו לא בחוזה .

    אם למעביד , יש שליטה על כל ההיבטים של העבודה : מסגרת , ארגון , שעות , מהות העבודה , אזי : לא משנה שהעובד , מוציא חשבוניות , או קורא לעצמו פרילנס . כך נקבע הרי בפסיקה !!

    איפה למשל זה עשוי להיות חשוב ? הנה :

    הצלם יוצא לשטח , הוא לכאורה " משתתף חופשי " עאלק פרילנס או לאיו . הרי הצלם עצמו , בוחר את מסגרת העבודה , את ארגון העבודה בשטח , את זוית הצילום , את הצילום גופא וכו…. למעביד , אין הרי שליטה לכאורה על כך . לכן ניתן לטעון לכאורה , שסעיפים 34 , 35 לחוק זכות יוצרים לא תקף כאן , באשר אין יחסי עובד מעביד אפילו נחתם כך או כך ( מבחן השליטה בעבודה כאמור ) ואכן , סעיף 34 מגדיר : " מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה …….. " ואכן , המחוקק נוקט במינוח : על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה ( משמע : שליטת המעביד ) . תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *