אופרת הרוק מאמי, שיצאה בשנת 1986 היתה לא פחות מחתרנית. האופרה, שנכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והולחנה על ידי אהוד בנאי ויוסי מר חיים, מספרת סיפור עגום על צעירה ובעלה. לאחר שבעלה הופך לצמח בשירות מילואים, אלו נודדים יחדיו לעיר מעיירת הפיתוח ומחפשים דרך להתפרנס. מאמי נאנסת בפאב בו היא עובדת על ידי פועלים פלשתינאים ולאחר מכן אותם פועלים נרצחים על ידי הימין הקיצוני. עותק מהאופרה ניתן לראות כאן, אבל אני דווקא רוצה לדבר על המסר החתרני של אותה האופרה, באמצעות שני שירים: שיר התולעים ושיר האונס.

https://www.youtube.com/watch?v=gaeFdkinK-A

[הפוסט הזה, אגב, הוא שחזור של שיחה שהיתה לי עם תחקירנית של אחד מכלי התקשורת, שבחרה בסופו של דבר לא להשמיע את דעתי באותה התכנית, מסיבותיה]

בשנת 1986, עשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים והסיפוח דה-פקטו של השטחים ועשור לאחר "המהפך" החברה הישראלית עברה לא מעט. היתה זו התקופה בה מאיר כהנא עדיין כיהן כחבר כנסת, ותקופה בה ארגונים כמו "שלום עכשיו" התחילו לצמוח. מאמי באה כביקורת משמעותית על התרבות שלנו, שחיה לצד הכיבוש (עוד לפני האינתיפאדה) והצליחה להציג את הסכסוך בצורה מעניינת יותר. אני חושש ששלושים שנה לאחר הדיסק, הוא רלוונטי מתמיד.

שיר התולעים, בו אריה מוסקונה מציג את הימין הקיצוני, הוא חריף ביותר. התולעים במחזמר (הימין הקיצוני) שרים כך:

שבו בשקט, תנו לתולעים לעבוד.
הערבים גוזלים מכם את מקומות העבודה.
הם פה הם שם בכל מקום וכבר קשה לכם לחיות.
הם מסריחים, הם מתרבים כמו שפנים,
…
ארגנו נגדנו הפגנות, לנו זה לא איכפת.
חוקקו נגדנו כל מיני חוקים, לא איכפת.

נשמע מוכר? מוסקונה לא שר משהו ששונה בהרבה מההתנהגות של פעילי הימין הקיצוני היום ולא אומר דברים שונים בהרבה ממה שאנשים כמו מיכאל בן ארי אומרים בנוגע להעסקת ערבים, ומה שאנשים כמו בנצי גופשטיין אומרים לגבי בנות ישראל. גם התפישה לפיה למרות כל חקיקה כנגדם לא יהיה ניתן להשתיק את המחאה שלהם והמעשים שלהם, מה לעשות, צודקת.

אז האופרה מאמי מ1986 היתה חתרנית, והתבטאה בצורה קיצונית במיוחד כנגד אוכלוסיה מסוימת בחברה. במה שונה השיר האחרון של עמיר בניון? בניון הלחין ושר שיר חדש, "אחמד", בו הוא מתאר את הדרך שבה הוא תופש את ערביי ישראל, או לפחות חלק מהם. בניון בחר בדרך סרת טעם, וגרר את התגובה הפבלובית מצד השמאל: קריאה לחקירה על ידי המשטרה.

כאן בדיוק הטעות. אם נסתכל על הסעיף בחוק העונשין שמדבר על הסתה לגזענות, נבין את הבעייתיות. קודם כל, מהי הגזענות אליה מסיתים? "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". כלומר, ההסתה לגזענות לא צריכה להיות סתם למצב בו אדם אינו מחבב בעלי צבע עור מסוים או בני דת מסוימת, אלא ממש קריאה לפעילות פיסית של השפלה, ביזו, איבה, עוינות או אלימות. מעבר לכך, העבירה היא כזו הדורשת "כוונה" (עפ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל). אם נסתכל על פרשת אלבה, נראה כי שופטי בית המשפט העליון היו מעט חלוקים בנוגע להיקף הכוונה. אבל בכל מקרה, כדי שמעשיו של בניון יעמדו ברף של "הסתה לגזענות" היה עליו לפחות, במקרה הקל ביותר, לצפות שהמעשים שלו יובילו למעשה פיסי, ולא רק לתחושות בטן פנימיות.

עמיר בניון ביצע קריאה תרבותית. הוא מאתגר את החברה, הוא מציג את עמדתו. הדעה הזו אינה דעה של פעילות פיסית, אלא קריאה פוליטית שאינה שונה בהרבה מאמירות של נבחרי ציבור כגון משה בוגי יעלון, שטוען כי ברשות הפלשתינאית משתמשים בספרי לימוד שמבוססים על ציטוטים של היטלר. אף אחד לא ביקש להעמיד את בוגי לדין.

בניון בשירו לא קורא לפעולה פיסית, הוא לא מעודד כזו. הוא מספר את הדרך שבה הוא רואה את המציאות. ועם כמה שאני לא מסכים איתה, אני חושש שזו זכותו. רק כדי להבדיל ולהציג היכן הגבול, אני אדגים עם הסרטון הבא:

כפי שניתן לראות, בסרטון יש קריאה אקטיבית. קריאה לפעולה; כלומר, כאן דווקא אם היה מדובר בשיר שהוא חברתי-סאטירי, אבל היה חשש שההומור לא היה נתפש כראוי (והיו דוגמאות בעבר), הרי שעשויה לקום כאן אחריות.

[הבלוג עבר אמש למצב של HTTPS, מאובטח יותר ובריא יותר. אפשר לקרוא על הנושא אצל רן בר-זיק, אבל אם אתם רואים תקלות, כתבו כאן בתגובות]