בשבועות האחרונים אנשים נחרדו לגלות שאחרים משתמשים באינטרנט בצורה שבה צריך להשתמש בה: כמכונה זולה ומהירה של חופש ביטוי. היתרון העיקרי ברשת (וברשתות החברתיות הנגזרות ממנה) הוא שבעצם כל אחד יכול להיות עיתון, וכל אחד יכול לפרסם את מחשבותיו, דעותיו, הגיגיו ומעשיו, לקרוא לאחרים לפעולה, ולאחר שהוא עושה את זה, יש לפרסומים שלו כח. אם משהו אחד הבהיר את הכח הרב שיש ברשת הוא העמל הקשה של המחוקקים לעצור אותה.
לפני כשבועיים הורשע (בעקבות הודאתו, כמובן) עומר שלבי בפרסומי הסתה ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר; בפועל, כיוון ששלבי ישב במעצר חצי שנה, וכיוון שהתנהגותו תזכה אותו ככל הנראה בשחרור מוקדם, הוא לא ישב יום נוסף בכלא. ההסדר הזה הוביל להרשעה שניה עם מאסר בפועל. בשני המקרים, נשלחו בני מיעוטים למאסר או מעצר בעקבות דברים שפרסמו ברשתות חברתיות שלא גרמו לנזק לבטחון המדינה, שלא הסיתו אחרים לפעולה אלימה, אלא רק עודדו את האויב במלחמה. אכן, דברים שלא נעים לשמוע באוזן, דברים שמעידים על הזיהוי של אדם מסוים עם הצד השני, אבל לא דברים שבגינם אתה אמור להשלח למאסר ושחירותך תשלל.
שבוע חלף, וגברת בשם לי יורסיטה פרסמה את שעברה בלשכת האוכלוסין: היא סיפרה על כיצד עמדה בתור מיוחד להורים עם ילדים, אך קיבלה יחס שונה מהיחס שהורים אחרים קיבלו באותו התור. לטענתה, הדבר נבע מגזענות של מנהל לשכת האוכלוסין. לאחר הפרסום, התאבד מנהל לשכת האוכלוסין.
בעקבות אותה התאבדות החלו קריאות ברחבי הקשת הפוליטית להפעיל צנזורה רבה יותר על הרשת. הדבר הצטרף להצעת חוק (מיותרת, משום מה) של ח"כ רויטל סוויד להטיל הגבלות נוספות על רשתות חברתיות ופרסומים ברשת. בעצם: כל המחוקקים אחידים בדעתם שיש להצר את חופש הביטוי ברשת, ולא בודקים את התועלות החברתיות בביטוי.
הסיבה הפשוטה בגינה חברי הכנסת טועים היא שבדמוקרטיה יש לכל אדם את הזכות להעלב בשקט.
הדוגמא של אנשי הניתוח הכלכלי של המשפט (כאן) היא פשוטה: כאשר הרכבת נוסעת על פסים היא יוצרת נזק סביבתי מסוים בצורה של שריפה בשדות חקלאיים כתוצאה מהגיצים. השאלה היא האם חברת הרכבות צריכה להיות אחראית לשריפה הזו או פטורה מאחריות (ואז החקלאי משלם). הנחת המוצא שלנו (כחברה) היא שאם הרכבת תצטרך לשלם סכום כלשהוא עבור השריפות היא לא תסע כלל; אך שהתועלת של החברה מאותה נסיעה גדולה יותר מהעלות החברתית בהתקנת אמצעי זהירות מצד החקלאי והזזת השדות שלו כך שהוא לא יפגע בצורה סטטיסטית. כלומר, כאשר ישנה טכנולוגיה חדשה (רכבת, אינטרנט) אז נפגעים פוטנציאליים (חקלאים, עובדי ציבור) צריכים לשנות את ההתנהגות שלהם ואת אמצעי הזהירות שלהם כדי לספוג חלק מהעלויות השליליות, והחברה מקבלת הרבה מאוד תועלת. (כאן פישטתי שנים של מחקר בתחום הניתוח הכלכלי, אז אל תבקרו אותי על זה שהביקורת הזו שגויה או מפושטת יתר על המידה).
הכח שנתנו הרשתות החברתיות לציבור בשנים האחרונות הראה תוחלת חברתית רצויה: מחאת הקוטג' והמילקי הורידו את המחירים במשק, פעילות של מחאה ציבורית עקב שירות רע בחברות מסוימות הביאה לשינוי בהרגלי הצריכה של הציבור, הביקורת הציבורית על העדר שקיפות הביאה לשינוי בדרך שבה חברי כנסת נוהגים. התועלת הרבה מהרשתות החברתיות אינה יכולה להיות מבוטלת לרגע.
המחיר שאותן רשתות חברתיות וחופש ביטוי זול מטילים הוא מחיר שולי, קטן, על פרטים באוכלוסיה שלעיתים משלמים מחיר קשה כל אחד (תחשבו על חקלאי שנשרף לו היבול), אבל בהשוואה לתועלת החברתית, זה מחיר שניתן לשלם.
אנו משלמים כל שנה מחיר של מוות (לא פגיעה בנפש) של מאות אזרחים בשביל להגיע ממקום א' למקום ב' מהר יותר, ואנחנו לא מבקשים לסגור כבישים, אבל כשזה נוגע לביטוי, אנחנו ממהרים להעניש כי זה מאוד קל להטפל לרשת. אם היינו מפעילים את אותו ההגיון, אז מזמן לא היתה תחבורה.
תודה יונתן על הפוסט . אני בגלובל מסכים בקשר הקונקרטי של חופש הביטוי . אלא שהניתוח המופשט המושגי כלל וכלל לא נכון ( בלי קשר להרבה יתרונות ששכחת לציין בקשר לרשת ולאינטרנט : מידע , ביזור ופיזור שלו , יעילות מימשלית , ראה : " נט המשפט " ועוד אינספור ) :
אלא שהדרך הנכונה להתמודד עם כך , אינה על ידי השלמה וקבלת הטוב והרע כמכלול : על קרביו , כרעיו , ובני מיעיו , אלא :
שיכלול סיזיפי ואינסופי של המערכות המבוקרות והמבקרות , עד הגעה לתוצאות או יכולות צודקות וראויות . זה לוקח זמן , לפעמים זה אינסופי , אבל זה עדיף על פני השלמה פאסיבית או אדישות לנוכח עוולות ותוצאות לא ראויות , שהרי עצם האדישות או ההשלמה , או הפאסיביות , גורמות כשלעצמן נזק אדיר . תודה
תודה, אני מאמץ את הביטוי "הזכות להעלב בשקט".