"כמה טוב הכרת את דנה?” שאלתי את יעל, “את יודעת אולי למה עשו לה את מה שעשו לה?”; … “אתה חושב שבמקרה דנה חטפה מכות באותו פאב שממנו ירון יצא לפני שהגיע אל מותו?, הכל נראה לך צירוף מקרים אחד גדול?” היא שאלה אותי. “אני לא מבין את הקשר, אולי אני תמים, ואולי אני לא חכם מספיק, אבל מה הקשר?”. “יש כאן מישהו שמנסה להתנקם בדנה וירון, מישהו שככל הנראה לא ממש אהב את מה שהם עשו. במיוחד בגלל היום שבו הם עשו את זה.”. “את מדברת על היום של הלוויה?” שאלתי אותה, למה שמישהו חוץ מנרי ירצה לעשות משהו? ונרי? נרי בכלל כבר לא בעניין. “אני לא מדברת על הלוויה, אני מדברת על דברים אחרים שהלכו שם, אבל אם אתה לא יודע, טוב שלא תהיה במעגל המסוכן הזה, מספיק אני, דנה, ליאת ומורן בסכנה, ואולי גם יואב. אתה יכול עוד להיות בטוח.”
"על מה את מדברת?” שאלתי אותה. “יש משהו מסוים שאני לא יודע?”. “אתה כנראה לא מבין; אל תדע, יותר טוב לך לא לדעת. זה מה שניסיתי להגיד לך כל הזמן, גם אז, כשהיית אצלי כל הלילה, ניסיתי לבדוק אם אתה יודע על זה, אבל כנראה שלא, ויותר טוב שכך.”. “אולי נשב לקפה? אני אזמין אותך, כפיצוי על הזמן שבזבזת לידי, בתור זה שהיה שם והקשיב.” היא הציעה; אני כבר לא ידעתי אם לסרב או לקבל את הבקשה, לא הבנתי מה הולך כאן. “תקשיבי, נראה לי שאני אלך הביתה, אני תשוש, אני רוצה לנסות לישון, פעם אחת בחיים, חוץ מזה, יש היום עוד מסיבה" אמרתי לה, תוך שאני משקר והיא יודעת את זה. “איפה המסיבה? בבר?” היא שאלה אותי, ולא ידעתי איך לשקר לה כבר בחזרה, “לא, זו מסיבה כזו מאוד פרטית, מהסוג ששני אנשים נפגשים ועושים מסיבה לבד". וקיוויתי שהיא תבין.
היא ליוותה אותי לדלת, ואמרה לי: “אתה יודע שככל הנראה אתה לא תראה אותי יותר, ואם תראה אותי בבר מדי פעם אני אתעלם ממך, אתה לא ממש היית צריך לדעת את זה, פשוט חשבתי, מאיך שאתה מתנהג, שאולי… אולי … יש לך משהו שיוכל לעזור לי לפתור את הבעיה.” היא התקרבה אליי וניסתה לנשקני; קיוותה שאולי אני מבלף או משהו, מסתיר ממנה שלא בכח ושלא בזכות מידע שיקר לה. אבל לאו, המשכתי במסעי החוצה.
מה יש לו, לירון אוחנה הזה עם אותה דנה? מה היה ב25 בספטמבר שגרם ליום הזה להיות כל כך מיוחד? לא היה ירח מלא ולא היתה רעידת אדמה; גם זה לא היה יום מיוחד, אלמלא אביו של נרי היה נפטר באותו היום. אביו של נרי נפטר בנסיבות טבעיות, עד כמה שסרטן הוא טבעי. אבל הסרטן היה כל כך קטלני, זה היה מהיר וכואב. אולי בעצם הדבר הטוב היחידי שהיה בכל הסיפור הוא שהוא נגמר כל כך מהר. בכל התקופה שנרי ודנה היו ביחד, נרי ניסה לשכנע את דנה להשפיע על אביה להכניס תרופות נוספות לסל התרופות, ובמיוחד התרופה הנסיונית שבדקו עליו, שהיתה כל כך יקרה. נרי עבד שעות נוספות, וכל המשפחה בעצם, והכל כדי שהוא יוכל להחזיק את אביו עוד יום או יומיים בחיים.
דנה, מצד שני, לא דיברה עם אביה, היא ראתה את אביו של נרי הרבה יותר בתור אב שלה מאשר אביה שלה. אביה היה קר ורע, לא אהב אותה ולא רצה לעזור לה. דנה רצתה לעשות כמיטב יכולתה על מנת לעזור לנרי, היא שילמה באותה העת על טיפול. זו היתה מחילת העוונות שלה. זו היתה דרכה להרוויח את מקומה בעולם הבא. אף אחד לא ידע בדיוק מהיכן הכסף, ואף אחד לא שאל. רק אחרי שהם נפרדו דנה התוודתה בפני שהיא לוותה כסף מהבנק, כמה שהבנק נתן לה, רק כדי להחזיק אותו בחיים.
אז מה היה כל כך מיוחד ביחסים בין ירון לדנה?
צעדתי הביתה, עוד טיפה מסוחרר מהאלכוהול, דרך הקריה ודרך מרכז תל-אביב. הצחנה בסיטי, המכוניות, חוסר היכולת של אנשים לחצות את הכביש בצורה מושכלת, כל אלו גרמו למוות. לתוך המוות הזה כולנו נולדנו. כולנו הרווחנו משהו מהמוות, בלי יוצאים מן הכלל. הורי כולנו היו מעורבים בתכנון החברה המודרנית כמות שהיא; העדפנו להתכחש לכך ולחשוב שאנחנו אלו שהולכים לשנות את העולם שהם בנו, בלי להודות בכך שהם בנו עולם זה.
הלכתי מתחת לגשר בקרליבך, אותו גשר שאביו של ירון תכנן. הגשר עלה מיליונים, אבל גם חסך הרוגים בתאונות דרכים, חסך זמן הגעה לבתים, הגשר בעצם שירת פונקציה חברתית. וירון? במקרה הטוב הוא היה משרת את עצמו. אם היינו בארצות הברית, סביר להניח שיסודות הגשר הזה היו בנויים מעצמותיהם של עשרות מתנגדי שלטון ו\או כרישי מאפיה קטנים.
החום יקד מעל ראשי, כבר עברה שעת הצהרים, אך לא יכלתי להמשיך. פתחתי את תיקי להוציא את האייפוד, אבל פתאום הבנתי: הקלטתי את השיחה עם יעל. רציתי לשמוע את השיחה, להבין מה פספסתי. לא היה שם יותר מדי, שום דבר מיוחד, חוץ מהסיפור על הקנאה. דנה רצתה לגרום לנרי לקנא, לא להיות עם ירון; אולי זה חלק מהסיפור? אבל אז מה הקשר למוות של ירון? מה הקשר כאן לכולם? אולי יש עוד משהו שאני מפספס? הנחתי את המקלט והמשכתי במחשבות אל תוך הכלום.
המשכתי להרהר, הדמדומים התחילו לרדת על תל-אביב והבנתי שאין כאן יותר מאשר מסע אווזים מטורף, היכול להיות שירון אנס את דנה כשם שאנס את ליאת?
הרהורים הם לא דבר חיובי; הם לא חיובי כי בדרך כלל נתקעים בסופו של דבר בקיר. וזה מה שקרה לי, עמוד התקיף אותי, הוא נעמד שם, באמצע הרחוב, ורץ לכיווני. כאילו לא ראה אותי הולך שם, מהורהר. האם זה היה תכנית זדונית של גברת הגורל? נפלתי על האדמה; ראשי סבב, המחשבות לא הסתדרו, והכל עצבן אותי. איך נתתי לעצמי לפול ככה למטה שם. על הרצפה, חבול; משלט של ‘חברוני שלטים בע"מ’, אחת מחברות הבת של אביה של דנה, המושחת וההרוס, מתחת לגשר שנבנה על ידי אוחנה מהנדסים, של אבא של ירון. אולי זה עוד צחוק גורל… כשאני לא מבין איך החיבור בין ירון לדנה, אני מוצא את עצמי תקוע בין השלט של דנה לגשר של ירון.
קמתי. ניגבתי את הדם שניגר ממצחי. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתקדם; המשכתי לכיוון ביתי. ציפיתי אולי להארה, אולי סתם לאיזה משקה קטן שיעביר לי את הכאב. אף פעם לא כאב לי יותר מדי. בדרך כלל החלמתי מהר מכל כאב. הם היו עוברים מהר, בלי שאני אצטרך לחשוב עליהם ובלי שאני אצטרך לקחת כלום. לא הייתי לוקח תרופות ולא הייתי מקשיב לרופאים. הכל עובר, גם הכאב.
פתחתי את דלת הבית; שוב בדקתי שאף אחד לא ניסה לפתוח אותה קודה. שוב פחדתי שמישהו עוקב אחרי והלכתי סחור סחור כדי שלא יגלו היכן אני גר. שוב בחרתי את הנתיבים הלא נוחים, ושוב בהיתי בכל אדם ברחוב כדי למנוע את הסיכוי שמישהו מהם הוא ההוא שמחפש אותי. ההוא שאורב לי בפינה. תהיתי אם להתקשר לדנה הביתה, לראות שהיא בחיים, או לא לעשות את זה. אולי היא תענה לי והכל יהיה בסדר? אולי היא לא בסדר ואני אפחיד אותה יותר. אני לא יודע. אני רק יודע שאם אני לא אבין מה היה בינה לבין ירון, ומה היה כל כך מיוחד שם, אני עוד אמות מסקרנות.
החתול מת מסקרנות, אני לא מתכנן למות היום. לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג. אפס… חמש… אפס… שלוש… שבע… שתיים… ארבע… שתיים… ארבע… אחד…; הטלפון החליט להשמיע לי כל מיני מנגינות; שיר קיטש משנות השבעים במקום צליל. לא רק שלא סבלתי את השירים האלו, אלא גם לא ידעתי איך אני הולך לדבר איתה. המתנתי. בית, פזמון, ותו לאו. “שלום, הגעתם לתא הקולי שלי. אני לא יכולה לענות, אז תשאירו הודעה… הרבה אור ואהבה".
אור ואהבה, זה בדיוק מה שדנה היתה צריכה. איך לעזאזל אני אדע איפה היא. האם היא בבית? האם היא בבית חולים? האם היא מובאת לקבורה במקום כלשהו? לא יודע. מה אני צריך לעשות? איך אני בודק את זה? איך אני לעזאזל פוגש אותה ושואל אותה, בלי לפגוע בה, בלי להפריע, בלי להרים איזו אבן שיש תחתה נחש. המפתח לדנה צריך לעבור דרך נרי. אולי הוא יסכים לומר לי מה עבר עליה באותה העת? אבל מה נרי יאמר לי? ואיך אני אצדיק את השיחה הזו אחרי כל כך הרבה זמן? אחרי נתק, אחרי שהוא חושד בטח שאני מסכסך. האם הוא יסכים בכלל לדבר איתי עליה? הוא עבר לא מעט, ורוצה רק שקט.
הטלפון צלצל. זו כן היתה דנה. “הלו?” היא שאלה. “את בחיים? את בסדר?”… “כן, אני בחיים, לא אני לא בסדר.”; “את רוצה אולי להפגש? שאני אבוא להביא לך משהו?” … “לא; אני רוצה למות… אני לא רוצה לחיות ככה יותר, אני לא מרגישה כאילו יש לי סיבה.” … “למה? מה קרה? מי עשה לך את זה? הגשת כבר תלונה?” … “אני לא יכולה להתלונן במשטרה, זה הם. הם רוצים לקחת אותי.” … “מה קרה לך? למה את חושבת שזה הם?” … “הם? אני לא אמרתי שזה הם; תעזוב. אולי תבוא, נדבר על הכל?” … “את תסתדרי עד שאני בא?” … “נראה לי. תגיע, אני אספר לך הכל".
לא ידעתי איך אני מגיע. יותר מדי אלכוהול, דם מהמצח, וכאב ראש. איך לעזאזל אני אגיע אליה? אולי במונית. התקשרתי למונית, וחיכיתי למטה שהיא תגיע. לפחות דבר אחד היה נחמד בישראל, הנהגים לא היו עובדים זרים שלא מסתדרים איתך. נכנסתי למונית והדרכתי אותו, איכשהוא, אל דנה הביתה. עם ההדרכות שלי אז מזל גדול שהוא לא נתקע בשום דבר ושנשארתי בחיים. מצד שני, אני גם לא ממש ידעתי איך אני מצליח לדעדע אל דנה הביתה.
טיפסתי את מדרגות ביתה, אט אט, מדרגה מדרגה; דלתה היתה פתוחה. אולי היא בדיוק פתחה לי את הדלת בזמן שהיא מתקלחת או משהו. התיישבתי בסלון וקראתי בשמה אך היא לא ענתה. התחלתי להסתובב. דפקתי על דלת חדר השינה הסגורה, אך כלום, ללא תשובה. פתחתי את הדלת.
גופתה היתה מוטלת על המיטה; לא ידעתי אם היא נרדמה או התעלפה מעייפות, תשישות, כאב או רעב. היא שכבה שם ישנה. נשמה ונשפה. תהיתי אם להעיר אותה או לחכות. קמתי לנעול את דלת הבית, לפחות, כדי שלא אצטרך לדאוג.
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.
תוכן עניינים:
פרק אחד: אסקפיזם
פרק שתיים: הוידוי
פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה
פרק רביעי:: הצייד
פרק חמישי:: נערה אובדת
פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח
פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר
פרק שמיני:: מדרגות
(אתם כאן)
יהונתן, מה נסגר? זה היה פרק ממש טוב..!! נשארתי מרותקת מהתחלה ועד הסוף! נו, כשאתה רוצה אתה יכול.
דווקא היה קשה לי לכתוב אותו, הוא היה קצת מסובך.
זה לא למרות, זה בזכות. בכל מקרה, המבקרת הספרותית שבי מורידה בפניך את הכובע.
מורידה את הכובע ואת התחתונים באותה הזדמנות?
טעות בפוסט… גשי נא לצרו קשר במערכת
סליחה?
יהונתן,
יכולת הכתיבה שלך רק הולכת ומשתפרת. מבחינתי, אני מסתכל על כל הסיפור הזה בתור "בדיקת כלים" שלך, לפני שתכתוב ספר שלם, עלילתי ומותח.
ואז, באותו הספר, ייתכן שיעזור לך הטיפ הבא, שאם אני לא טועה אז זו רק הרחבה לנקודה שאיה כבר העלתה: כל העלילה בנויה על ההיסטוריה וההווה של הדמויות, ויש הרבה דמויות. הדרך שלך, של "לדחוף" כמה שיותר דמויות בפרק אחד, ושכולן בעלי מאפייני אישיות דומים, גורמת לבלבול. צריך לתת לקוראים קצת זמן להכיר את כל אחת מהדמויות, ולתת לכל דמות את הייחוד שלה.
בעצם, לבד מגיבור הסיפור, יש רק 2 דמויות:
1. גבר- אלים, ולא יודע למה. כל הזמן מחפש אלכוהול, סמים וזיונים. בעבר שלו אנס/רצח מישהי.
2. אישה- מזדיינת עם כל מה שזז, אבל נאמנה לאיזו דמות מיתולוגית מהעבר. כל הזמן מחפשת אלכוהול, סמים וזיונים. בעבר שלה אנסו אותה, או רצחו אותה (או שהיא עוד עתידה להיאנס/להירצח).
וכולם מכירים את כולם, אבל לא מדברים עם אף אחד. וכולם באים ממשפחות דפוקות לגמרי, ולא נמצאים בקשר עם ההורים שלהם.
אין איזו תכונת אופי ייחודית, שיכולה לאפיין בנפרד את כל אחד מהדמויות בסיפור. אם, למשל, היית לוקח את השמות בפרק הזה, ומשנה להם את המיקום באופן אקראי, לא היה משתנה דבר בעלילה.
טוב, אבל זה כבר ימתין לספר המלא. עלות שקועה.
דותן
אני לא מסכים איתך לגבי החלוקה המדעית לכאורה שלך של הדמויות אצלי, אבל לקחתי ללב. רק אחד הגברים אלים, ולא כל הנשים נאנסו, חלק פשוט עברו טראומות.
ולא כל הנשים מזדיינות, חלק מזיינות.
יהונתן, מי קהל היעד?
בשבילי הסיפור מפורט מדי.
שמעתי מדוד גרוסמן שהוא כתב לאחד מספריו 28 טיוטות.
יהיו עוד הרבה טיוטות עד שזה יגיע, אם בכלל, לפרינט.
קהל היעד? אני לא יודע. אולי זה יתבהר ואולי לא. בינתיים, אני כותב את זה בעיקר לעצמי.
יהונתן, "גופתה היתה מוטלת על המיטה" – נשמע שאתה מצהיר על מותה, ומיד ממשיך ואומר שבעצם ישנה. "גופה היה מוטל על המיטה" יהיה הגיוני בהרבה כאן.
(וגם אני הייתי רוצה להיות צעיר ומבטיח.)
אני חוזרת בי משאלתי מי קהל היעד. טעיתי, שגיתי.
אל תחזרי בשאלתך, דווקא מעניין
יהונתן, צדקת קודם, כשכתבת מהבטן: ספר מסוג זה אתה צריך לכתוב לעצמך. ההתחשבות בקהל יכולה לבוא יותר מאוחר.
ושוב אני נזכרת במפגש עם דוד גרוסמן. האם יהיה זה 'שימוש הוגן' אם אצטט מתרשומתי? הרי את הניסוחים שלו חבל לקלקל. למשל, שאתה צריך בת זוג שתדובב את כל מה שיש בך.
ולהיפך.
יהונתן, אם תשלח את הסיפור לערוץ הביוגרפיה, אז הם ינשלו אותך מכל הזכויות?
עפ"י מודעתם בעיתונות הכתובה הם מציעים:
פרס ראשון: הם יפיקו סרטון (הם ישקיעו, הם יערכו, הם ישנו, הם ירוויחו?)
פרס שני: יפרסמו ב"גלריה".
פרס שלישי: ספר מ"צומת ספרים".
זה לא סותר את חובת תום הלב?
למה שאני אשלח לערוץ הביוגרפה? הסיפור הוא לא ביוגרפי.
בעצם כתבתי על עצמי, שאם אכתוב סיפור בהשראת כל מיני עניינים לא סגורים שמטרידים אותי, אני לא רוצה לתת להם אותו בתנאי העושק האחיד שהציעו.