מערכון ישן של מונתי פייתון מספר על מקרה בו תוכי נורווגי כחול נמכר ללקוח, וזה מבקש להחזירו כיוון שהוא כבר מת. (ניתן לצפות גם במחווה של יוצרי סאות'פארק). מה שהזכיר לי שהפרשי הדינים יכולים להיות משעשעים טיפה ויכולים להטעות, ולא רק לפגוע בצרכנים בכל רחבי העולם, אלא לעיתים גם לפגוע בסוחרים.
אולם, מה יקרה אם ארכוש שיר באתר songs.co.il ואבקש להחזירו? ברור שהשיר לא נפגם, לא הוצא מאריזתו המקורית ולא נעשה בו כל שימוש. אפילו לא השמעתי אותו, אלא רק הותרתי אותו על הכונן הקשיח. ניתן לבדוק ולראות שלא חל כל פגם במצבו של השיר, והחנות המקוונת תוכל לבטח למכור את השיר מחדש. לכן, לא יפגעו הם אם אחזיר את השיר אותו רכשתי. לא?
החוק לעיתים מביא לתוצאות אבסורדיות, כאלו שמעולם לא התכוון המחוקק שיגיעו.
האם זה יעבור בבית המשפט? האם יהיה בכלל צרכן שיהיה מוכן להלחם על זה אפילו ברמת מכתב ה"בשם מרשי…" והאם המאבק הזה מעניין יותר מאשר סתם דיון באינטרנט? אל תשכחו שעסקה שמבוצעת באינטרנט עדיין נחשבת עסקה מרחוק, שמזכה את הלקוח לבטל אותה לפי סעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן, אלמלא היה השיר שרכש הצרכן מידע כהגדרתו בחוק המחשבים.
ההבדל בין שני הסעיפים הוא ה"כן" שמעיד על ה"לא". בעוד שבעסקה מרחוק לא ניתן לבטל מכירה של "מידע", בעסקאות בכלל כן ניתן לבטל. ההבדלים בין הסעיפים מראים שאולי המחוקק כן התכוון לכך שניתן יהיה לבטל עסקאות במידע. וברור שכך, אולי, כי רוב העסקאות כיום הופכות לעסקאות מבוססות מידע. אם נקח את מטרת החוק ברצינות, נבין שכן, להחזיר שיר יכול להיות זהה להחזרה של שמלה או להחזרה של תוכנה שרכשת מרחוק ולא התקנת על המחשב, כי גילית שיש חלופת קוד פתוח בדיוק בטרם ההתקנה. אולי דווקא עכשיו כדאי לעשות אחרת, ולתקן את החוק כך שיאפשר להחזיר את השיר או התוכנה גם לאחר השימוש, כיוון שלא נגרם לו כל בלאי או נזק, בניגוד לשמלה, או לדיסק, שיכולים להנזק מהשימוש הראשוני.
טעות בידייך. התוכי במונטי פייטון לא מת. הוא… ישן. כן, ישן.
הנה תוכי תוכי.
רואה, הוא זז!
דוד,
המייל שרשמת הוא באמת נכון??? זה נראה הזוי לחלוטין.
No, he didn't, that was you hitting the cage!
במקרה של "סתם" מידע אלקטרוני, כמו שיר או תמונה, לא ניתן להוכיח שהצרכן מפסיק להשתמש בו, ולכן גם אי אפשר לצפות מהמוכר שיחזיר כסף.
לעומת זאת, במוצרים מוגני DRM (מיחשוב בוגדני, האח הגדול עינו פקוחה, ולא חסר עוד…) אפשר לנטרל את המוצר. במקרה כזה, אני נמצא בדילמה: מצד אחד, נראה שיהיה נכון אם יאפשרו לצרכן לבטל את העסקה כי הרי המוכר יכול לוודא שאין שימוש במוצר. מהצד השני, אני ממש לא חושב שאנשים שמרשים לגופים מסחריים לשלוט להם על מערכות המחשב, צריכים לקבל פרס מהמדינה :-)
דותן
דווקא "סתם" מידע אלקטרוני זכאי להגנה כזו לדעתי. יש לא מעט סיבות לכך, והעיקרית היא שהמידע האלקטרוני "הסתמי" גם אם נעשה בו שימוש, מוחזר לבעליו, והצרכן מתחייב שהוא מחק. נכון, אי אפשר להוכיח שהוא מחק, אבל עדיין, הוא טוען שהוא מחק. מה ההבדל בין זה לבין לקרוא ספר ולהחזיר אותו לחנות הספרים (בהנחה שבאמת הספר לא היה בשימוש)?
יהונתן: "מה ההבדל בין זה לבין לקרוא ספר ולהחזיר אותו לחנות הספרים"
ההבדל הוא בדיוק זה: "אי אפשר להוכיח שהוא מחק"
במדיניות צרכנית כמו שיש בארה"ב -שם אפשר להחזיר הכל, וסומכים עליך שלא תרמה את בית העסק- זה אפשרי. בכל מקרה אחר, זה פשוט לא ריאלי.
דותן
וגם אי אפשר להוכיח שהוא לא מחק. אז מה אתה מעדיף? לא לתת לו בכלל להוריד שירים ולהחזיר אותם אם הוא מתחרט? ואם הוא צילם את כל הספר במכונת צילום?
בדיוק בשביל הנושאים האלה, יש את אפשרות השמיעה המוקדמת במקרה של שירים, וגרסאות הדגמה במקרה של תכנות מחשב.
ואם הוא קנה ספה באלפי ש"ח, רק בגלל שהוא נגר מתחרה והוא רוצה להבין את שיטות העבודה של המתחרים שלו? כל עוד הוא יכול להחזיר את המוצר המדוייק שאותו רכש, אז למה שלא יוכל לקבל החזר?
ציטוט מאוד לא מדוייק של נמרוד לב: "האמנים של היום מייצרים סחורה ולא אומנות. הם לא מנסים ולא מצליחים לייצר שירים שהשומעים יכולים להתחבר אליהם מבחינה רגשית, אלא רק להיטים שאף אחד לא ירצה לשלם עליהם כסף, מהסיבה הפשוטה שברור לשומעים שהם לא ירצו לשמוע את השיר גם אחרי חודש. תנו לאנשים לבחור אם השיר הוא משהו שהם מתחברים אליו, ורוצים לחזור לשמוע אותו אחרי כמה זמן, ואז הם יחליטו אם לשלם לאמן"
הוא מדבר על קשר רגשי בין היצירה לבין השומעים. זה מאוד יפה, ומעניין אם הדרך הזאת מצליחה להכניס לו כסף.
דותן
אבל חוסר האפשרות להחזיר את השיר כבר מגולם במחירו.
(לא הייתי כשלמדו על הפילוסופיה של ההחזרות).
לא בהכרח.
אם שיר היה עולה 100 ש"ח, אז עדיין זה היה מגולם במחיר? הסיבה שהוא עולה 4 ש"ח, לכאורה, היא כי אלו תנאי השוק מצד אחד, ומצד שני, זה מחיר שבו בעלי הזכויות מרגישים ש"כדאי" ו"רווחי" למכור אותו.
"תנאי השוק" אינם מקיפים בהגדרה את כל ההתייחסויות הקיימות בשוק בענין המוצר? הצרכן מוכן לשלם 4 ש"ח בלבד גם מפני שברור לו שאי אפשר להחזיר.
בענין שיר ב-100 ש"ח אני צריכה לחשוב. בינתיים קשה לי לא להניח שאי אפשר להחזיר.
תנאי השוק כוללים הרבה דברים, אבל האם היית משלמת פחות על מכונית שלא יכלת להחזיר?
אני חוששת שהחשיבה שלי הבוקר קונבנציונלית מדי. שכחתי לחשוב על זה לפני השינה. הרי טוענים שזה עוזר להציף פתרונות.
מה הדעות עד עכשיו? כולל כהנמן וניבה אלקין.
כהנמן מדבר על איך אנשים תופסים את השווי של הרכוש שלהם, ושכשהוא אצלהם הוא שווה יותר עבורם מאשר מחיר השוק. כלומר, אם אחרי רכישת השיר היו שואלים את הרוכש כמה שווה שיר משומש, אז הוא היה עונה שזה שווה יותר מאשר המחיר המקורי.
את ניבה אלקין, לצערי, איני מכיר. תוכלי אולי לתקצר או לתת לינק למאמר?
השקלול של המחיר הוא רק פונקציה של תנאי השוק, אני לא בטוח שהוא משקף את חוסר היכולת להחזיר. אם היה ניתן לקבוע שכלל המחדל הוא שניתן להחזיר את השיר, אבל ניתן לרכוש שיר בלי יכולת החזרה בX – 5%, נניח, אז אולי כן. (כו לחלופין כלל מחדל שאי אפשר להחזיר ואז משלמים פרמיה של X%, כמובן שהפרמיה היא בעייתית, כי היא תוחזר בכל מקרה אחרי ההחזרה)
לניבה אלקין יש יותר ממאמר. אל תחמיץ. ואשמח אם תתקצר לי:
http://law.haifa.ac.il/faculty/faculty_index.asp?ftype=personal_page&lang=heb&lec_id=4&show=4
אני תוהה האם למדת דיני אינטרנט במקום שלא הזכיר אותה מתוך קנאה.
יהונתן, המושג "שקלול של המחיר" שגוי בעיני. "שקלול" נשמע לי = שניתן לחישוב. אני בחרתי להשתמש במונחים "מגולם" ו"התייחסויות". לדוגמה, תפיסה/תפישה של אנשים של שווי הרכוש שלהם היא גם רגשית. כלומר, קשה לחישוב, ואולי גם משתנה לפי מצב-הרוח. חלק ממרכיביה אינם מודעים. לכן 'שקלול' הוא מושג מצומצם מדי, לדעתי, שאין מקומו בעולם האמיתי.
נזכרתי שאחד העיתונים פרסם לפני חודשים אחדים רשימה קצרה של ישראלים שהם, לדעת העיתון, בדרך לנובל. ניבה אלקין ברשימה. אני מכירה אותה – ותומכת בהתלהבות.
אקרא בהזדמנות.
לגבי שקלול, שקלול הוא אכן ניתן לחישוב. ניתן לחשב את המחיר לפי פונקציות של היצע וביקוש, לפי עלות המוצר ולפי הרווח השולי וכו'.
כן, זאת הכתובת שלי, נכון ללפני מספר ימים
עכשיו רכשתי את הדומיין abutbul.com
ובקרוב הכתובת העיקרית שלי תעבור לשם.
פתרון קל יותה היה פשוט לשלוח לי מייל לשם ולבדוק :)
מזל טוב על הדומיין.
סתם הצחיק אותי לראות באדמין את הדומיין, לא נורא.
שוקרן חביבי