כך התחיל בעצם כל דייט שלי, במשפט הזה. לפני כשנה ומשהו היה לאחי הקטן בר מצווה, וחגגנו באירוע פיינטבול בו בין השאר קיבלתי כדור ישירות בצוואר, ולכן את המשפט המדובר אמרתי כדי להסביר את החבורה המוזרה בדייט ראשון עם בחורה חביבה. כך בעצם מתחיל כל דייט שלי, עם יום לא רגיל. אולי כי אני חי חיים לא רגילים, אולי כי אני מנסה להכניס כל מיני דברים לחיים שלא יוצאים מהם, אולי כי אני עונה לכל אדם שפונה אליי עם בעיה ללא קשר לאם אני מכיר אותו או לאו.

כשאני מנסה לחשוב על יום שבו לא היה לי אירוע שובר שגרה בשנה האחרונה אז קשה לי למצוא אחד. כל יום יש משהו מיוחד, משהו קטן, משהו שבשבילו היה שווה לחיות את היום. אתמול זה היה העזרה שנתתי לידידה של ידידה בתיק הטרדה מאיימת, שלשום זה היה המסע שלי בשוק הכרמל והרקיחה של משקאות על בסיס גת (הבציר בעוד שבועיים), ביום רביעי זה היה הכנס של המועצה להעצמת האזרח, ביום שלישי הסיפור עם טל, וההופעה בדה-מרקר, וכך אני יכול ללכת אחורה כל יום. אין לי שגרה, ואני מודה על כך כל יום. אולי חוסר השגרה היא מה שמשאירה אותי שפוי ובחיים. למרות הכל, קיוותי שהיום יהיה יום שגרתי.

קמתי בבוקר כדי להכין את העבודה בתיאוריות ברגולציה, שם אני בוחן היבטים בפסיקת בית המשפט העסקי באיחוד האירופי וביקורת פנימית בבית המשפט, לא משהו מעניין במיוחד אבל משהו שצריך לעשות. עבודה להגיש, 200 עמודים לקרוא, עשרה לכתוב. בשביל זה לא יצאתי אתמול, ישבתי לקרוא את כל החומר ונרדמתי על המיטה באחת, קמתי היום בשמונה, שבע שעות שינה הן הרבה יותר ממה שאני משיג בדרך כלל. התחלתי לקרוא ולכתוב, לקמפל את העבודה כדי להגישה מחר, קיוויתי שהכל יהיה בסדר. בערך בעמוד השביעי קפץ חלון קטן על המסך: "2jk.org – 1 new message" עם הצליל הכה אופייני. זה היה עוד טוקבק.

אבל זה לא היה טוקבק רגיל, זה היה טוקבק שהוציא אותי למסע מטורף של דאגות. בזמן שאני מנסה למצוא את הטוקבקיסט, אני התקשרתי למשטרה כדי לנסות לאתר אותו, לעזור לו. (הטוקבק בינתיים הועלם, עקב רצון להגן על הטוקבקיסט) בזמן שאני עם 100 על הקו, המשכתי לגגל את כתובת המייל, לראות בלוג כיצד הוא הגיע לשרת, ולנסות לדלות כמה שיותר פרטים. לא יכלתי להרשות לעצמי שמישהו ימות ואני לא מנעתי את זה. הפסקתי לחשוב על העבודה, הפסקתי לחשוב על רגולציה, רק לעזור לו.

לזכותה של המשטרה יאמר שהם עבדו יחסית במהירות, כך שתוך שעתיים הם התקשרו לומר לי שהכל בסדר, שעתיים של חרדה, שאולי עשיתי משהו מאוחר מדי, ושאולי אני פוגע במישהו שלא התכוון לכך ברצינות. אבל יש דברים שחייבים לעשות כאשר רואים שאדם מאיים. שוש פורבס אמרה כבר בעבר: "אם הוא זייף את העניין, הוא זייף את זה טוב. בכל מקרה, הבחור היה צריך עזרה."

אולי מה שכל כך יפה ברשת זה שכשמישהו מחפש להתאבד בוואלה אז הוא יגיע לכאלו שינסו לעצור אותו לעשות את זה. אולי, מצד שני, אני פטרנליסטי מדי ומונע מאנשים את החירות שלהם למות. אבל אם כן, שיעשו לי טובה, בין אם הם מתים ובין אם לא, את האחריות הזו אני לא רוצה לשאת.