מאגר פעילי הBDS: ארכיטקטורה של זחילת שימושים בעייתית

מה הסמכות החוקית של המשרד לעניינים אסטרטגיים להחזיק מאגר מידע על עמדותיהם הפוליטיות של אזרחי ישראל, ועל אנשים בכלל, ואיך צריך לנהל את הגישה למאגר זה? אלה השאלות שהיועץ המשפטי לממשלה ענה עליהן בחוות דעת. השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן, ביקש להקים מאגר מידע שיאסוף מידע על ישראלים הקוראים לחרם על השטחים (פעילי BDS) במשרדו. עיתון "הארץ" מדווח כי חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה אסרה על ארדן להקים את מאגר המידע, גם אם המידע נאסף אך ורק ממקורות גלויים כגון רשתות חברתיות (לעמדה הפוכה, ראו את הזחלן של רשות המסים שהוכשר ואוסף מידע על אזרחים מרשתות חברתיות). אבל שתי שאלות קריטיות בנוגע למאגר המידע הזה עולות שלא ברורות בכלל (אולי היועץ המשפטי כן התייחס, אבל לא ראיתי חוות דעת): (1) מה הסמכות בכלל של המשרד לעניינים אסטרטגיים (לדוגמא); ו(2) מה יהיו מערכות הגישה (פנימה והחוצה) למידע הסופר רגיש.

עצם העובדה שמדינה אוספת מידע על פעילות פוליטית של אזרחיה הוא עניין חריג שבחריגים. קריאה לחרם על ישראל באמצעות BDS אינו פעולה פלילית שנמצאת בסמכות אכיפה של רשות כלשהיא. החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם אינו מכיל סנקציה פלילית (במסגרת בג"ץ 5239/11 אורי אבנרי ואח' נ' מדינת ישראל פסל בית המשפט העליון גם את הסעיף לתביעת פיצוי ללא הוכחת נזק). קריאה לחרם היא פעילות פוליטית מובהקת אשר נמצאת במסגרת הזכויות המוגנות, וכל איסוף של מידע על ידי המדינה היא איסוף מידע על ענייניו הפרטיים של אדם, דעותיו ואמונותיו; ככזו, היא נמצאת במסגרת הגדרת "מידע" בחוק הגנת הפרטיות.

על פי חוק הגנת הפרטיות, בכל מקרה של איסוף מידע, גם על ידי רשות שלטונית, על אוסף המידע להודיע לנושא המידע (data subject) האם יש לו חובה חוקית למסור את המידע (במקרה הזה לא), ולאלו מטרות המידע ישמש. כאשר מדובר בגוף ציבורי, בהתאם לסעיף 23ג לחוק, מותר להעביר מידע בין רשויות ממשלתיות רק כאשר המידע דרוש לביצוע תפקיד חוקי. במקרה שלנו, כיוון שאין חובה חוקית למסור המידע, וכיוון שאין בכלל ודאות לגבי הדרכים בהן המידע הזה יועבר ויעובד, יש בעיה נוספת: מה עושים עם המידע הזה.

עכשיו, כל זה נובע מכך שהמשרד הוא גוף ציבורי וכפוף לעקרונות המנהל. אבל מה היה קורה אם המאגר היה מוקם על ידי עמותה פרטית? בשנים האחרונות אנחנו עדים ללא מעט מאגרים שקמים על ידי עמותות ומצביעים על עמדות של פעילים, כאשר המידע נאסף ממקורות גלויים. לדוגמא, פרויקט ה"שתולים בתרבות" של תנועת אם-תרצו. המאגרים האלו, כמובן, הם מאגר מידע לכל דבר ודורשים לכל בעל מידע לעיין במידע, לבדוק מה כתוב עליו ולדעת כיצד נאסף עליו המידע.

הקמת מאגרי מידע של דעות פוליטיות היתה גם במוקד חוק V15 שעבר אמש במליאה. בהצעת החוק המקורית היתה קביעה שכל גוף שמחזיק ומשתמש במאגר המפלח אנשים לפי עמדה פוליטית (ולא רק נטיה להצבעה) יהיה מוגדר גוף פעיל, וככזה יהיה מפוקח. הנוסח הסופי די השמיט את ההגדרה הזו, אבל דמיינו מצב אבסורדי בו המדינה, שמחזיקה מאגר מידע על פילוח פוליטי של אזרחיה תהיה מפוקחת בדיוק כמו עמותה שקוראת להצביע או לא להצביע למועמד מסוים.

זו בדיוק הבעיה עם הקמת מאגרי מידע פוליטיים על ידי המדינה: זו זחילת שימושים; היום מקימים מאגר על תומכי BDS, מחר מצליבים את המידע עם מאגר של רשות המסים ומתחילים להכאיב לפעילים שאי אפשר להעמיד לדין על חרם בדרך אחרת. לא מאמינים? זה מה שהמשטרה עושה עם עיריית ירושלים: המשטרה חושדת שתושבי מזרח ירושלים עוברים עבירות בטחוניות ולא יכולה להוכיח זאת, לכן היא מעבירה את הרשימות לעיריית ירושלים כדי שזו תתנכל לתושבים. אתם חושבים שלא יעשו זאת עם מאגר פעילי הBDS?

 

תגובה אחת ל-“מאגר פעילי הBDS: ארכיטקטורה של זחילת שימושים בעייתית

  1. מזכיר לי פשיטה משולבת של בוחני רכב ונציגי מס הכנסה על יציאות מכפרים ערביים.
    האם הנושא עלה לדיון ציבורי אי פעם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *