0.

לכל מילה יש פירוש; בשפה המשפטית לכל מילה צריך שיהיה פירוש אחד ויחיד, בלעדי, שאין מלבדו דרך אחרת לקרוא מילה מסוימת. לדוגמא, המילה "גניבה" מוגדרת בחוק העונשין כך שהגנב הוא מי ש"נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע"; יש מספר דרישות בחוק, והיא ש(א) החפץ הוא "דבר הניתן להגנב" (כהגדרתו בהמשך); (ב) הפעולה מבוצעת במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב; ו(ג) כשהוא מתכוון לשלול את הבעלות מבעל הדבר. כלומר, די שיסוד אחד בעבירה לא יתקיים, כך שלא תתקיים "גניבה". יכול שתתקיים עבירה אחרת, אך לא גניבה. לכן, כאשר שרת המשפטים, איילת שקד, טוענת כי הפרת זכויות יוצרים היא "גניבה" היא שוגה. הפרת זכויות יוצרים לא שוללת מבעל הזכות את הבעלות המלאה, אלא מפרה זכות אחרת.

הבחירה המודעת להשתמש במילה חמורה, אך לא נכונה, היא בחירה מודעת שמטרתה לשנות את הדעה הציבורית בנושא מסוים. השימוש הזה אינו מוגבל רק למחלקות פוליטיות בנושא זכויות יוצרים, אך זו הדוגמא שקל ממנה להמשיך ולהבין את הטיעון שאני אביא כאן.

1.

לפני כחודשיים נעצרו מספר אנשים בחשד כי הפעילו מנגנון של "טרור רשתי". אותם אנשים ביצעו פעולות שלדעתי הן מכוערות, אך לא בהכרח פליליות; על פי החשד הם פרסמו פרטים אישיים של עובדי ציבור, כתבו ביקורת בשפה עוקצנית ומשתלחת בשופטים, והאשימו מספר אנשים בהתנהגות בעייתית באמצעות שפת רחוב. את כתב האישום המלא אפשר לקרוא כאן (כתב אישום לורי שם טוב ואחרים); בין היתר האנשים נאשמים כי פנו לעורכת דין והציעו להפנות לה תיקים תמורת עמלה משכר הטרחה שלה (דבר האסור על פי כללי לשכת עורכי הדין); לאחר שזו סרבה הם פרסמו פרסום מכוער עליה, שמאשים אותה בכך שהיא היתה קיימה יחסי מין עם אחרים על מנת להביא עצמה למקום בו היא נמצאת.

הפרסום מכוער, מגעיל ונוראי; והוא רק אחד ממאות פרסומים מכוערים שביצעו הנאשמים. אלא, מכאן ועד הגדרת המעשה שלהם כ"טרור", כפי שהגדיר משרד המשפטים, יש קילומטרים על גבי קילומטרים. הם עברייני מקלדת, או ליתר דיוק נאשמי מקלדת שאם יורשעו יהיו עברייני מקלדת.

2.

אבל הבה נלך לחוק המאבק בטרור, שמגדיר טרור בצורה מדויקת על פי חוק. טרור הוא:

"מעשה טרור" – מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור, שמתקיימים לגביהם כל אלה:  (1)   הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי;  (2)   הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;  (3)   במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה:  (א)   פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו;  (ב)   פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו;  (ג)    פגיעה חמורה ברכוש, שבנסיבות שבהן בוצעה יש אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה חמורה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב) ושנעשתה במטרה לגרום לפגיעה כאמור;  (ד)   פגיעה חמורה בקודשי דת; לעניין זה, "קודשי דת" – מקום פולחן או קבורה ותשמישי קדושה;  (ה)   פגיעה חמורה בתשתיות, במערכות או בשירותים חיוניים, או שיבוש חמור שלהם, או פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בסביבה;

כל התנאים צריכים להתקיים כדי שיהיה מדובר ב"טרור"; הנאשמים צריכים לפעול מתוך מניע דתי, לאומני או אידיאולוגי. במקרה הזה, הנאשמים אולי, במקרה הקיצוני ביותר, פעלו מתוך מניע אידיאולוגי. הנאשמים צריכים לפעול לצורך הפעלת פחד או בהלה כדי לאלץ רשות שלטונית לשנות את התנהגותם; עוד עניין שהוא גבולי במיוחד, גם אם יסוד המניע התקיים: יש צורך להוכיח כי המניע של הנאשמים היה לשנות את התנהגות הרשויות ולא רק לבקר. אך היסוד השלישי, החשוב ביותר, לא מתקיים: לא מתקיימת פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו, לא מתקיימת פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאות, לא מתקיימת פגיעה חמורה ברכוש, לא מתקיימת פגיעה חמורה בקודשי דת, לא מתקיימת פגיעה חמורה בתשתיות חיוניות. כלומר, אולי מדובר בפשע אידיאולוגי שמטרתו לשנות מדיניות ציבורית, אבל כל שנפגע אינו חירות או גוף אדם, אלא רכיבים אחרים.

3.

ולראיה לכך, הנאשמים לא הואשמו בעבירות על פי חוק הטרור. לכן, השימוש של משרד המשפטים במונח "טרור רשתי" הוא שימוש בעייתי; הוא שימוש שנועד להגזמה, להאדרה, לפיתוח של עניין ציבורי. כי להודיע שהפרשה היא "דיבור מלוכלך ברשת" לא מוכרת מספיק עיתונים. אבל למכור עיתונים זו לא המטרה לשמה הוקמה המשטרה ולשמה הוקם משרד המשפטים. הם הוקמו כדי להגן עלינו, ועליהם להשתמש במילה הנכונה כאשר הם מדברים מול הקהל.

4.

במדינה שבה כולם מדברים, שומעים רק את מי שצועק. במדינה שבה כולם צועקים, שומעים רק את מי שצועק חזק יותר. במדינה שבה כולם צועקים חזק יותר, מסתכלים על מי שדוחף מישהו. הדרך שבה צריך להתמודד עם העובדה שכולם צועקים היא לא לצעוק חזק יותר אלא דווקא לשתוק. לחזור לדבר רגוע ובשקט כדי שמי שרוצה להקשיב לך  יוריד גם את קולו. וזה בדיוק מה שהמדינה צריכה לעשות: היא צריכה לחזור לשיח הענייני; לשיח שלפיו היא משתמשת במילים נייטרליות ונכונות. לא כל צעקה במרחב ציבורי היא "תקיפה", ולא כל אמירה שאינה נעימה לאוזן היא ביזוי. לפעמים לביקורת יש צורה גם בשפת רחוב, ולפעמים צריך את שפת הרחוב כדי להבין את הביקורת.

5.

למדינה יש תפקיד חשוב: היא המבוגר האחראי והממתן. היא לא יכולה להסחף לשיח הפופוליסטי, היא צריכה לעמוד בצד ולנסות להרגיע את הרוחות. הגשה של כתבי אישום כנגד מי שרואה עצמו כפעיל חברתי לא תגדע את הפעילות שנטענת לחברתית. מה שיגדע את הפעילות הוא תיקון העוולות שהפעילות מופנית כנגדם. אם אדם מסוים משתמש בשפת רחוב כדי לבקר את רשויות המשפט בישראל, הוא עושה זאת מתוך כאב פנימי, מתוך סבל שספג מהמערכת, גם אם בצדק. המדינה צריכה לטפל בו, לחבק אותו, ולא להאשים אותו ב"טרור".