האם הזכות לפרטיות של אסיר מדירה עצמה בתא השירותים? ואם כן, האם הדרתה לצורך פיקוח בטחוני עליו מאפשרת גם הצגת הסרטונים בפומבי? זו השאלה שהמחלקה המשפטית של המשרד לבטחון פנים ושירות בתי הסהר שכחו לשאול כאשר החליטו כי מרואן ברגותי, אסיר ומחבל, אינו זכאי אף לפרטיות כאשר הוא בתא השירותים בחדרו. ברגותי, השובת רעב כמחאה על תנאי כליאתו ומוביל שביתת רעב פוליטית, תועד בתאו כאשר הוא מסליק חטיף. לא רק שעצם התיעוד הוא בעייתי, הרי שפרסום הסרטון על ידי שירות בתי הסהר יכול להעמיד את מדינת ישראל בבעיה: האם לאסיר אין צפיה סבירה לפרטיות בתאו?

כזכור, חוק הגנת הפרטיות קובע כי צילומו של אדם ברשות היחיד היא פגיעה בפרטיות; כך גם פרסום צילום אשר עשוי להביך או לבזות אדם, וכן פרסום של מידע תוך הפרת חובת סודיות בדין. פקודת שירות בתי הסוהר אף קובעת כי "אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו"; כלומר, הצילום של ברגותי יכול שיהיה מוצדק לצורך הגנה על בטחונו ועל בטחון המדינה בהתחשב בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, שכן מדובר באדם אשר עבר כבר על החוק, ויש חשש שישתמש בתא השירותים לצרכים עוינים (ככל שיש חשש כזה, כמובן); אולם, עצם פרסום הסרטונים מקימה לברגותי עילת תביעה.

עצם השימוש הפוליטי של הממשלה וזרועותיה, כולל השר לבטחון פנים גלעד ארדן, בצילונים אשר יש בהם כדי לחדור למרחב המוגן ביותר של ברגותי: תא השירותים, מעמיד בספק רב את השאלה האם המדינה תעיז שלא להשתמש במאגרים אחרים המצויים בחזקתה כאשר זה משרת אינטרסים פוליטיים אחרים. מאגר פעילי הBDS שמתכנן ארדן, המאגר הביומטרי, המרשם הפלילי, כל אחד מאלו הוא מאגר מידע חשוב ושצריך להיות מאובטח, אך שממשלת ישראל לא תחשוש להפקירו כאשר מדובר באינטרסים הפוליטיים שלה.

רק לפני כשבוע דווח כי מפלגת "יש עתיד" קיבלה מאגר שלא כדין מעמותה (תרומה אסורה לכשעצמה על פי חוק מימון מפלגות), והשתמשה בו לצרכי תעמולה. באותו המקרה היה מדובר על מאגר של ניצולי שואה, אשר "יש עתיד" השתמשה בו לתעמולת בחירות.

עכשיו, לצורך העניין כיצד היה ניתן לעשות זאת תוך פגיעה פחותה בפרטיות של ברגותי? ניתן היה לדווח על הנושא ללא שחרור צילומי האבטחה, ניתן היה להעמיד אותו למשפט (ככל שהסלקת החטיף אכן היתה עבירה) ולדווח על תוצאות המשפט ניתן היה להעביר את המידע בצורה שאינה מציגה אדם הולך לתא השירותים. בכל אחד ממקרים אלו היתה פרטיותו נפגעת פחות. אך לא: אקט ההצגה, הדיווח, התיאטרון שבו רואים את בושתו של ברגותי הוא האקט שרצתה הממשלה להציג במקרה זה. אותו האקט, שספק אם ברגותי יתבע בגינו את עלבונו, הוא חודרני.

קשה להשתתף באבלו של ברגותי. הוא לא אדם חינני לצד שלנו של הנרטיב: הוא עבריין, מחבל, אסיר. אבל אנחנו כחברה נמדדים רק בדרך שבה אנו מתנהגים כלפי החלש, ולא בדרך בה אנו מתגמלים את החזק. בפעם הבאה שאסיר ידע שהא מתועד בתא השירותים הוא עשוי להמנע אף מלעשות דברים אחרים בתא שאסיר רשאי לעשות. או לחלופין להתפשט לגמרי בעת שהוא נכנס לתא השירותים על מנת שהסרטון לא ישודר בטלויזיה שכן הוא מביך מדי. האם אנו רוצים שיקרו מי ממקרים אלו? התשובה שלי היא לא.