נאמנות בתרבות? בוא נדבר על איתותים

בוא נדבר לרגע על חוק ה"נאמנות בתרבות" של מירי רגב, הידוע בכינוי חוק התרבות והאמנות (תיקון מס __), התשע"ט-2018. בקצרה, מדובר בנסיון מיותר של השרה לשלול תמיכה כספית או להפחית ממי שלדעתו פועל כנגד המשטר בישראל (חוות דעת של המכון הישראלי לדמוקרטיה). תזכיר החוק מנוסח כך ששלילת התקציב תהיה רק ממי שעובר על גבולות (יחסית) ברורים: שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מסית לגזענות, תומך במאבק מזוין נגד ישראל, מציין את יום הנכבה או משחית את דגל המדינה או סמלה.

לכן, התומכים בחוק אומרים (בעצם): "מה אתם רוצים? החוק הזה חל רק במקרים ברורים שבהם מישהו עובר על החוק. אבל, כפי שהמכון הישראלי לדמוקרטיה מסביר: זה לא רק מקרים לא חוקיים: שלילת האופי היהודי והדמוקרטי של המדינה מותר, כל עוד אתה לא מתמודד לכנסת, הכרה בנכבה כיום אבל היא פעילות מותרת, והדרישות שהחוק מייצר הן רחבות מדי וגורמות לחשש של זליגה של טעמים פוליטיים.

אבל, עניין אחר שזו ההזדמנות להעלות הוא "מה בעצם למימון הממשלתי לתרבות". מדוע המדינה צריכה לממן תרבות? התשובה ברורה: כי אחרת אף אחד לא יממן את התרבות הזו; המדינה צריכה לממן תרבות "זולה" ועממית, וסוגה עילית, וזאת בלי אבחנה לגבי פופולריות התרבות עצמה ובלי אבחנה בתוכן התרבות; המימון צריך להיות, כמו כל תמיכה ממשלתית אחרת, שוויוני.

לכן, עצם ההתערבות בתכנים מעלה חשש אמיתי שבו כדי למנוע מאבדן הכנסות, התכנים הגבוליים והשנויים במחלוקת לא יגיעו לציבור כיוון שעולה חשש אמיתי שאמנים יצנזרו עצמם כדי להשאר במסגרת המימון הממשלתי.

אז כיצד עובדת צנזורה "רכה" שכזו? צנזורה "רכה", כזו שבה מאותתים יוצר כי הוא צריך לשנות את המסלול מגיע מרוח המפקד; בואו נשים לב למהן היצירות כנגדן יצאה השרה לאחרונה: הסרט פוקסטרוט, שלא נכנס בקריטריונים, סרט בו נשים בדואיות תעדו את האפליה אותן סופגות, סרט המבקר את ההקצנה בחברה הישראלית. עכשיו, יבוא היוצר הבא, וישאל עצמו: מדוע אני צריך את זה? אולי אני אלך ואעשה סרטים על חדי-קרן ודובוני פנדה, שם אין בעיות של תקצוב, ויוותר מלדון בנושאים שיש עליהם מחלוקת בחברה הישראלית.

זו הבעיה, קוראים לה "רוח המפקד", קוראים לה "צנזורה רכה", בה אנשים מקבלים איתות כי עדיף להם לנקוט בדברים אחרים מאשר השסעים בחברה הישראלית, מאשר האפליה, מאשר לבקר את המוסדות. זו המטרה של החוק, להעביר את המילה האחרונה לפוליטיקאים. היום זו רגב, ומחר זה אדם אחר, ויכול להיות שיחזיק בעמדות הפוכות מרגב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *