חבר הכנסת ישראל חסון ממפלגת ישראל ביתנו הגיש הצעת חוק למניעת פרטיות גולשים המגיבים על כתבות באינטרנט. הרעיון נועד, לדבריו, "להרתיע טוקבקיסטים באתרי האינטרנט, שחלקם מסתתרים תחת כינויים ושמות בדויים, ולעתים מנצלים זאת להשמיץ, לפגוע ואף לפרסם לשון הרע כלפי אחרים." החוק קם לאור החלטתה של השופטת מיכל אגמון-גונן לחשוף פרטים של גולש שניתנה לא מזמן בבית משפט השלום בירושלים. החלטה זו הסתמכה בעיקר על סעיף הפגיעה בפרטיות הגולשים המובא בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני.

הפופוליזם הזול שנוקטים בו חברי כנסת בכדי להראות מכובדים ולמנוע תופעות פסולות לעיתים יכול לבוא לקיצוניות. ראשית, אדון בפן האישי, ואוסיף אחר כך על הפן המקצועי. ישראל חסון הינו חבר כנסת טרי, אשר יושב באופוזיציה, ולא הופיע רבות בתקשורת עד כה. לדוגמא, חיפוש שמו בגוגל מניח כ686 תוצאות (למען הדוגמא בלבד, חיפוש שמו של כותב שורות אלה מניב כ29,000 תוצאות). הבעיה מתחילה כאשר נכנסים לעובי הקורה של תוצאות אלו. בחינה של מעט המופעים בתקשורת של מר חסון מראה תוצאות עגומות עוד יותר. במאמץ לפופוליזם זול, ולמאבק כנגד כל תפיסה ליברלית, חסון יוצא למאבקים בטחנות הרוח של התרבות.

ראשית, הגיש חסון הצעת חוק המחייבת פאבים לסמן אזהרה על גבי משקאות אלכוהולים. אותו מאבק אבוד ועיקש שבסך הכל יביא לסאטירה נוקבת כמו בתוויות האזהרה על סיגריות לא יניב אלא שנאה מקרב הצעירים ולא יקטין ממילא את כמות הנהגים השיכורים, כי אלו בכל מקרה שותים את משקאותיהם ברחוב ולא בבר.

התבטאויות לא פחות מסוכנות של ח"כ חסון היו כאשר הביע את דעתו בנוגע לזכויות של 20% מאזרחי ישראל להצביע. לדידו, אזרחי ישראל בני הלאום הערבי – הנוצרים והמוסלמים, אינם זכאים כלל לזכות הצבעה במדינה.

אבל פוליטיקה בצד, לחסון יש לא מעט כשלים אחרים בהצעתו.

הטוקבקים הם מעין 'מכתבים למערכת' אשר מפורסמים לאחר סינון ראשוני, ומועלים לרמה של הוויה קיומית. הטוקבק הוא הכותב, הוא מייצג את הלך הרוח – החברה אלימה, רעולת פנים ומגעילה, החברה נוזפת בכותבים, החברה לא רוצה לראות דעות שונות, והכי חשוב – החברה שונאת ביקורת. אך מה יש ב'מכתבים למערכת' אמיתיים? האם אלו מחייבים אימות של פרטי הגולש? זהו בסך הכל מכתב, שנשלח בכתב יד, ופורסם. אין דרך לאמת את זהות השולח, אין דרך לדעת מיהו – לא בפקס, לא בשיחת טלפון, לא בשום מדיה קיימת. דווקא האינטרנט מאפשרת מידה מסוימת של ודאות, בניגוד למדיות הקודמות, אך הכינויים מהווים תחליף לזהות.

לא שהאתר המפרסם את המכתב למערכת לא מחזיק את פרטי הגולש, הוא פשוט מסתיר אותם משאר הכותבים, במיוחד כדי למנוע נסיונות פריצה באמצעות אותה כתובת IP ובמיוחד כדי לאפשר לדעות שעשויות להיות לא מקובלות במיוחד 'לצוף' בטוקבקים ואולי לכבוש את לב הציבור. הטוקבקים, גם נאמר, מייצגים את כיכר העיר הישנה, אותו מקום בו כל אחד יכול לזעוק את דבריו, אך אין חובה להאזין לו. גם שם עולים רעיונות חתרניים ואולי משנים את מבנה החברה. הטוקבק יכול גם להיות שיחת סלון בין מכרים וירטואליים, בה מתווכחים הם על עניין דיומא, או מפגש אקראי בבית קפה בין שני דעתנים שמתווכחים על תשומת ליבו של הבריסטה.

מאיש מאנשים אלו לא היינו מבקשים תעודת זהות בטרם יחל לדבר, הלא. איש מאנשים אלו לא צריך להזדהות כדי לומר את דעתו, למרות שלעיתים אין אנו יודעים את שמם כלל וכלל, אך שיחה אקראית עם זר ברכבת שהחליט להפגין את דעתו בנושא פלוני הביאה אותנו למחשבות ששינו את חיינו.

כל אלו סיבות לשמור על הזכות לפרטיות של גולשים, אלא גם להרחיבה עד לרמה בה היא נמצאת גם מחוץ למרחב הקיברנטי, בעולם הממשי. חברי הכנסת חייבים להבין שהסכנה מהוצאת לשון הרע בפורום פלוני קטנה, הן בהסתברות והן בתוחלת, מאשר הסכנה להדקר במועדון על ידי אדם אנונימי בליל שבת, והדקירה, לא רק שסופנית היא, אלא שלא ניתנת למעקב, בעוד ששמירה של כתובות IP של גולשים, ללא חשיפתן, וחשיפתן במידת הצורך, תאפשר את זיהוי התוקף, שהוציא לשון הרע.

אז מה יש, לאינטרנט הזה, שמביא לחברי הכנסת את ההתנהלות המשונה? האם חברי הכנסת מפחדים ממדיה בה אין הגמוניה וכל אדם יכול לומר את דבריו? האם הם פשוט מנסים לכבוש קהל מצביעים זול באמצעות נבואות זעם? האם הם מכחדים את החברה שעליה הם נבנו בכדי לצור חברה חדשה? לדעתי, שילוב של כל אלו מביא לשילוש קדוש, בורות-פופוליזם-שמרנות. להתנגד לחדש, למסתורי, למותח, כדי למנוע את הדרדרות מצבם מכסאות השלטון.