רון שטיין מליידי גלובס ערך ראיון עם חדווה בר, המפקחת על הבנקים בבנק ישראל. במסגרת אותו הראיון בר התראיינה בין היתר על אפליקציות התשלומים, ופרשה את משנתה, הפחות רלוונטית כאן. אולם, בהמשך בר נתנה דעתה לגבי שיתוף מידע, ובפרט, על אפליקציות דירוג אשראי. בר הסבירה כי "בסין, למשל, דירוג הסיכון של הלקוח לצורך קבלת אשראי לארנק הדיגיטלי, מבוסס על ניתוח מאפייני הסיכון של החברים של הלקוח. כלומר, אם החבר שלך לא עמד בהחזרי אשראי, הדבר עלול להשפיע לרעה על דירוג הסיכון שלך. מדובר בעולם שבו אנשים מוותרים מרצונם על פרטיות, כדי לקבל הצעות ערך".

בר, שנמצאת בבנק ישראל שמפעיל את מאגר דירוג האשראי הישראלי, חושבת שנתיני ממשלת סין מוותרים מרצונם על פרטיות כדי לקבל הצעת ערך. לא רק שבר שוגה, אלא שהיא מציגה את הבעייתיות בתפישה של הרגולטור שחי על כותרות בתקשורת. הבעייתיות הזו מובילה לכך שהמראיין לא שואל שאלות קשות, והמרואיין ממשיך לומר דברים לא נכונים, שיצוטטו אחר כך כמקור מידע.

אז בואו נתחיל בלהבין מה באמת קורה בסין. המערכת הסינית היא מערכת נוראית (אפשר לקרוא קצת בBusiness Insider),  בה הממשלה משתמשת בכלים כלכליים כדי להעניש התנהגויות שאינן רצויות על ידי איסוף מידע מתמד. בר טועה בפעם הראשונה כשהיא מציגה את פשטות האיסוף (" אם החבר שלך לא עמד בהחזרי אשראי, הדבר עלול להשפיע לרעה על דירוג הסיכון שלך") ובפעם השניה כשהיא מדברת על ההסכמה.

נתחיל עם היסוד הקל: פשטות האיסוף. לא, המאגר לא מדבר רק על מצב שחבר שלך לא עומד בהחזר אשראי והשפעה על הסיכון שלך. המאגר הזה, לדוגמא, מנע מעשרות מיליוני סינים (שקול לכמה מאות אלפים בישראל) לרכוש כרטיסי רכבת בגלל שורת עבירות החל מהתחמקות מתשלום קנס ועד הליכה עם כלב ללא רצועה. אותה מערכת מענישה כאלו אשר רוכשים דברים בצורה בזבזנית. המערכת הסינית לא מדברת רק על החזר אשראי, אלא על התנהגות ברשתות חברתיות, עבירות פליליות ועוד. כלומר, בין חבר שלא החזיר הלוואה לבין מעקב מתמד יש קילומטרים של בורות של חדווה בר.

מכאן, נדבר על החלק החשוב: יסוד ההסכמה. ההסכמה של הסינים למערכת החברתית הזו לא קיימת. נקודה.

וזו ההטעיה השניה של בר: היא גורמת לנו לחשוב שאם נסכים לאיסוף של מידע על החברים שלנו ושלנו נקבל שירות טוב יותר. הדבר פשוט לא נכון. לדוגמא, שיטת הביטוח לנהגים זהירים של AIG הניבה תובנות: המערכת לא מדרגת אף אחד כמי שאין לו סיכון, וקשה מאוד לקבל הנחות. אבל מילא הנחות, מה קורה עם המידע הזה? ובכן, פחות מחצי שנה אחרי השקת מאגר האשראי כבר היתה בו פרצת אבטחה ראשונה; אם היתה כנסת מתפקדת היה אפשר לדבר על כך.

איך ניתן בכלל למדוד הסכמה כאשר אין דרך אחרת? חברת הביטוח הראל, לדוגמא, מציעה ללקוחותיה לקבל החזרים באמצעות אפליקציית ביט מיד, או בהעברה בנקאית תוך מספר ימים. מה יעשה המבוטח שזקוק לכספים? יעדיף להתקין אפליקציה ולהשתמש בה, רק כדי לראות את הכסף שלו מהר יותר. כך זה עם כל האפליקציות הפיננסיות.

אנחנו רואים את יסוד ה"הסכמה" הזה  בשווקים כמו משלוחי המזון, בו כאשר חברה אחת מקבלת נתח שוק מספיק גדול, מסעדות "מסכימות" להצטרף ולהפסיד כסף רק כדי להיות שם. אנחנו רואים את זה בענייני תקשורת כאשר אנשים "מסכימים" להתקין אפליקציות מסרים מיידיים רק כדי להיות בקשר עם יתר חברי המשפחה.

התפקיד של חדווה בר, בתור רגולטורית, הוא לבדוק איפה יסוד ההסכמה הזה לא מתקיים ולתקן את כשל השוק, לא להתגאות בו.