על יסוד ההסכמה של חדווה בר

רון שטיין מליידי גלובס ערך ראיון עם חדווה בר, המפקחת על הבנקים בבנק ישראל. במסגרת אותו הראיון בר התראיינה בין היתר על אפליקציות התשלומים, ופרשה את משנתה, הפחות רלוונטית כאן. אולם, בהמשך בר נתנה דעתה לגבי שיתוף מידע, ובפרט, על אפליקציות דירוג אשראי. בר הסבירה כי "בסין, למשל, דירוג הסיכון של הלקוח לצורך קבלת אשראי לארנק הדיגיטלי, מבוסס על ניתוח מאפייני הסיכון של החברים של הלקוח. כלומר, אם החבר שלך לא עמד בהחזרי אשראי, הדבר עלול להשפיע לרעה על דירוג הסיכון שלך. מדובר בעולם שבו אנשים מוותרים מרצונם על פרטיות, כדי לקבל הצעות ערך".

בר, שנמצאת בבנק ישראל שמפעיל את מאגר דירוג האשראי הישראלי, חושבת שנתיני ממשלת סין מוותרים מרצונם על פרטיות כדי לקבל הצעת ערך. לא רק שבר שוגה, אלא שהיא מציגה את הבעייתיות בתפישה של הרגולטור שחי על כותרות בתקשורת. הבעייתיות הזו מובילה לכך שהמראיין לא שואל שאלות קשות, והמרואיין ממשיך לומר דברים לא נכונים, שיצוטטו אחר כך כמקור מידע.

חדווה בר – CC-BY-SA Hillis9

אז בואו נתחיל בלהבין מה באמת קורה בסין. המערכת הסינית היא מערכת נוראית (אפשר לקרוא קצת בBusiness Insider),  בה הממשלה משתמשת בכלים כלכליים כדי להעניש התנהגויות שאינן רצויות על ידי איסוף מידע מתמד. בר טועה בפעם הראשונה כשהיא מציגה את פשטות האיסוף (" אם החבר שלך לא עמד בהחזרי אשראי, הדבר עלול להשפיע לרעה על דירוג הסיכון שלך") ובפעם השניה כשהיא מדברת על ההסכמה.

נתחיל עם היסוד הקל: פשטות האיסוף. לא, המאגר לא מדבר רק על מצב שחבר שלך לא עומד בהחזר אשראי והשפעה על הסיכון שלך. המאגר הזה, לדוגמא, מנע מעשרות מיליוני סינים (שקול לכמה מאות אלפים בישראל) לרכוש כרטיסי רכבת בגלל שורת עבירות החל מהתחמקות מתשלום קנס ועד הליכה עם כלב ללא רצועה. אותה מערכת מענישה כאלו אשר רוכשים דברים בצורה בזבזנית. המערכת הסינית לא מדברת רק על החזר אשראי, אלא על התנהגות ברשתות חברתיות, עבירות פליליות ועוד. כלומר, בין חבר שלא החזיר הלוואה לבין מעקב מתמד יש קילומטרים של בורות של חדווה בר.

מכאן, נדבר על החלק החשוב: יסוד ההסכמה. ההסכמה של הסינים למערכת החברתית הזו לא קיימת. נקודה.

וזו ההטעיה השניה של בר: היא גורמת לנו לחשוב שאם נסכים לאיסוף של מידע על החברים שלנו ושלנו נקבל שירות טוב יותר. הדבר פשוט לא נכון. לדוגמא, שיטת הביטוח לנהגים זהירים של AIG הניבה תובנות: המערכת לא מדרגת אף אחד כמי שאין לו סיכון, וקשה מאוד לקבל הנחות. אבל מילא הנחות, מה קורה עם המידע הזה? ובכן, פחות מחצי שנה אחרי השקת מאגר האשראי כבר היתה בו פרצת אבטחה ראשונה; אם היתה כנסת מתפקדת היה אפשר לדבר על כך.

איך ניתן בכלל למדוד הסכמה כאשר אין דרך אחרת? חברת הביטוח הראל, לדוגמא, מציעה ללקוחותיה לקבל החזרים באמצעות אפליקציית ביט מיד, או בהעברה בנקאית תוך מספר ימים. מה יעשה המבוטח שזקוק לכספים? יעדיף להתקין אפליקציה ולהשתמש בה, רק כדי לראות את הכסף שלו מהר יותר. כך זה עם כל האפליקציות הפיננסיות.

אנחנו רואים את יסוד ה"הסכמה" הזה  בשווקים כמו משלוחי המזון, בו כאשר חברה אחת מקבלת נתח שוק מספיק גדול, מסעדות "מסכימות" להצטרף ולהפסיד כסף רק כדי להיות שם. אנחנו רואים את זה בענייני תקשורת כאשר אנשים "מסכימים" להתקין אפליקציות מסרים מיידיים רק כדי להיות בקשר עם יתר חברי המשפחה.

התפקיד של חדווה בר, בתור רגולטורית, הוא לבדוק איפה יסוד ההסכמה הזה לא מתקיים ולתקן את כשל השוק, לא להתגאות בו.

2 תגובות ל-“על יסוד ההסכמה של חדווה בר

  1. מענין וחשוב. טוב, לא צריך רק להפריז פה. היא בטח לא בעד חדירות גורפות לפרטיות .היא פשוט מבליעה בריאיון , הנחות עבודה ,לגבי רמת הגנת הפרטיות פה , רמה שאין להרהר אחריה. מה שהיא ציינה בקשר לסין והודו וכדומה מדינות, זה שאנו פשוט מפגרים אחריהן בקטע של תשלומים דיגיטליים זריזים . אנו לא ממש בקצב, הכל בגלל מורכבות רגולטורית , בנקים גדולים דומיננטיים וכדומה . אבל , הרי לא תוכל להיעשות שום התקדמות אחרת . אז צריך לאזן היטב, בין פרטיות , לבין פרוגרסיה דיגיטלית. אלא ששוב :

    במדינת ישראל זה מובנה ממש. לא בסין. אז בשבילה כמובן זוהי הנחת עבודה יסודית . נניח חוק נתוני האשראי , מצטט חלק רלבנטי ,מסעיף 1 ( שכותרתו " מטרה" ) הנה :

    1. (א) מטרתו של חוק זה לקבוע הסדר כולל לשיתוף בנתוני אשראי, ובו הוראות לעניין איסוף נתוני אשראי ממקורות המידע הקבועים בחוק, שמירתם במאגר מידע מרכזי המופעל בידי בנק ישראל ומסירת נתוני אשראי ממנו ללשכות אשראי לשם עיבודם והעברתם, בין השאר לנותני אשראי, תוך שמירה על עניינם של הלקוחות ועל פרטיות הלקוחות שהנתונים מתייחסים אליהם ומניעת פגיעה בה במידה העולה על הנדרש….

    עד כאן הציטוט:

    אז ברור לנו : " תוך שמירה על עניינים של הלקוחות , ועל פרטיות הלקוחות " ו – " מניעת פגיעה בה במידה העולה על הנדרש …" . בשבילנו ובשבילה , זה מובן מאליו הרי. אנו לא סין. וגם לא נהיה פשוט.זה לא פותר מלאכת איזון מורכבת ולפעמים מאוד מייגעת. אבל , הנחות העבודה , ברורות הן.אחרת, לא נוכל להתקדם. אנשים במדינה מייללים בלי סוף , על בנקים גדולים, והעדר תחרות וביזור וכדומה . אז מה לעשות ? מאזנים ומשתכללים פשוט !! רק לא לשכוח, שבסוף זה מייצר עוד יותר רגולציה , ואין ברירה אחרת.

    להתראות

  2. שתהיה לי בריאה, לדבר על סין כעל מקום שאנשים מוותרים על פרטיות "מרצונם".

    מה הלאה? מפכ"ל המשטרה יתן את בצפון קוריאה כדוגמא למערכת משטרתית מעולה כי יש בה "אפס אחוז פשיעה"? או "תראו איזה יופי! כמה מהר מחוקקים חוקים ברוסיה!"?

    אנחנו דמוקרטיה. אם היא לא מוצאת דוגמאות טובות מדמוקרטיות אחרות, אז כדאי שתשקול שהתזה שלה שגויה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *