0.
בניגוד לחבר הכנסת נפתלי בנט, אין לי את היכולת להסביר "איך לנצח מגפה", או לכתוב על זה ספר. אני אצטרך להתמקד בפרסום קצר בבלוג שלי על השגיאות הסדרתיות שהובילו לכך שישראל לא הצליחה להתמודד עם המגפה מבחינה כלכלית ובריאותית. שוב, "השערות", לא "עובדות". מדוע? כי טרם חלף מספיק זמן כדי לחקור ולגלות עובדות ולחקור אותן; אנחנו גם במהלך ההתרסקות, כך שלבצע שינוי מסלול במהלך התרסקות מבוקרת זה מהלך שלא ממש יצליח. לכן שוב, אני מציע פה מספר השערות, שמבוססות על הגיון בריא, על מדוע ישראל כשלה כל כך בטיפול במגפה. כל הכשלים האלו הם לא ספציפיים לקורונה, הם מעידים שישראל לא היתה מצליחה להתמודד עם אירועים המוניים ככל שהיו באים ממקום אחר: רעידת אדמה, פלישת חייזרים, אפוקליפסת זומבים או שטפונות והצפות.

1.
הכל גדול מדי. ישראל (ויש סיכוי שגם העולם) מכורה לאירועים המוניים: הפסטיגל הוא אירוע המוני, אמנים צריכים להופיע בקיסריה או בהיכל נוקיה מול אלפי אנשים, והופעות מחו"ל חייבות להכיל עשרות אלפי צופים במחיר של מאות (גבוהות) של שקלים להופעה. למה? כי הכל חייב להיות המוני. לא תמצאו (כמעט) הופעות של אמנים מהשורה הראשונה מול עשרות צופים באולם מקומי, לא תוכלו להביא לפארק כוכב ילדים להופיע מול חמישים ילדים. זה הפך להיות לא כלכלי. מדוע? כי צריך תאורה, הגברה, מוזיקאים, רקדנים, והכל שופוני. מסביב למוסיקה. אין אירועי תרבות שאינם הפקות ענק. הצורך ב"גודל" הפך את עולם התרבות לראשון לקרוס, וחבל שכך. עולם התרבות בישראל היה יכול להמשיך עם הצגות בשטח פתוח למאה אנשים, עם הופעות של אמנים בכיכרות העיר (בין אם בסבסוד עירוני או בתשלום) או להיות כזה שמשאיר את המורל הלאומי גבוה. ובלי אמנות? אנחנו לא שווים כלום.

2.
אבל לא רק התרבות גדולה מדי. גם הצרכנות. בנו יותר מדי קניונים, הרבה יותר מדי. הקניונים הרגו את חנויות הרחוב, והאינטרנט הרג את הקניונים. מה קרה? בתחילה יצרו מתחם ממוזג (ונגיע למזגן בסעיף הבא!), מוצל, ורועש שאליו אפשר לקחת את הילדים בתור בידור. מה זה עשה? אנשים הפסיקו לקנות בחנויות הרחוב השכונתיות והרגו אותן. ואז הגיע האינטרנט. הקניות מחו"ל באינטרנט איפשרו לכל אחד לקבל דברים במחירים שהקניון לא יכול למכור (בגלל דמי שכירות, ארנונה, מזגן, וכדומה), ובעצם הרגו את הקניונים. זה מה שקרה בארצות הברית, וזה מה שהיה צפוי לקרות כאן בקרוב. אבל בינתיים, בגלל שאין חנויות רחוב, בזמן המשבר אין איפה לצאת לשופינג, שגם הוא סוג של בידור ותרבות.

3.
אנחנו אומה של מזגן. העובדה שאנחנו בונים בצורה שאינה מתאימה לאקלים שלנו, כגון שימוש בקירות מסך שיוצרים חממות בתוך בנייני משרדים, והעדר חלונות ואוורור, גורמים לנו לתלות במזגן בצורה קבועה. הדבר אומר שהאוויר ממוחזר, ושמקומות סגורים (ראה ערך קניונים) לא יכולים להפתח בגלל זאת. כך גם כיתות הלימוד, שהפכו למדגרות קורונה; הכל כי אין אוויר. הכל סגור תמיד.

4.
אמרתי שהכל גדול מדי? ככה גם בלימודים. הכיתות בישראל צפופות מדי. זה אומר שאם היו פחות ילדים בכיתה אז היו פחות מדגרות. זה גם אומר שאפשר היה לייצר קפסולות ולהמנע מלמידה מרחוק. הכיתות בישראל צפופות מדי כבר שנים, וזה נובע מהמשך הזנחה של החינוך שלנו, והעדפה של דברים אחרים (אומת סייבר, מישהו?). פחות צפיפות בכיתות משמעו יותר אפשרות ללמוד.

5.
אבל לא רק הגודל של הכיתות. גם הבניה בישראל לא מספיק טובה. העדר עירוב שימושים (ראו, ראו) יצר מצב שבישראל הפרברית אין כמעט מה לעשות במרחק של 100, או 500 מטרים מהבית. בעיר נורמאלית, צפופה, הרי שברדיוס של מאה מטרים מהבית יש לפחות חנות מכולת, מוסד תרבות, אפשר להתקיים ברדיוס של מאה מטרים בצורה לא רעה. בפרבר הממוצע? לא. כך, פגענו בעצמנו לא מעט.

6.
אבל אי אפשר לסיים בלי תחבורה. ולא, לא הפקקים, אלא השלום. ישראל היא כלכלת אי. אין לנו קשרי מסחר (כמעט) עם השכנים, ואין לנו שלום אמיתי איתם. מה זה אומר? ברגע שהחלה מגפת הקורונה הרי שהשמיים נסגרו ואין בא ואין יוצא מהמדינה. להבדיל, אם היינו יכולים לאפשר תחבורה יבשתית כמו רכב פרטי או רכבות, היינו יכולים להמשיך בתיירות חוץ אמיתית, באמצעות נסיעה יבשתית לאירופה, או לאפריקה. העדר תשתיות של שלום, והעדר תחבורה רב-לאומית דרך ישראל הורסת את האפשרות הזו, וגם היא עוד כשל.

7.
בסך הכל, צריך לזכור שכל אחת מהבעיות האלו אינה יושבת בעצמה. כולן שורה של כשלים ניהוליים עמוקים שנובעים מהזנחה של המערכת הפוליטית את התכנון לטווח ארוך. מצד אחד, כאשר הכל מושלם הכלכלה פורחת, אבל כשמגיע מצב חירום, אז פתאום אין מרווח נשימה. זה בדיוק כמו בהפקת ענק כמו הפסטיגל: לוקחים מעט מאוד שולי רווח, ומרוויחים על מחזור גבוה. אבל ברגע שמשהו הכי קטן משתבש, פתאום הכל נופל כמו מגדל קלפים. וצריך רק לשאול מי ניהל את המדינה בעשור האחרון והביא לכך?