האוצר של קפטן מורגן, הזהב השקוע של הנאצים, יהלומי הכתר האירים, ועכשיו גם האוצר של אפק זרד. לא מעט אוצרות הלכו לאיבוד לאורך השנים ולא התגלו, ואיש לא יודע מתי ימצאו. כרגע, אחרי הרשעת אפק זרד בגניבה של 75,000 מטבעות דאש (בזמן הכתיבה: כמעט 1% ממחזור המטבעות, בערך 14 מיליון דולר), הפך אפק זרד לעוד דמות מיתולוגית שאנשים יחפשו את האוצר שלה.

למי שלא מכיר, זרד הואשם לפני שנה בגניבה של 75,000 מטבעות משותף לדירה באילת. הוא הורשע, ולפני כשבועיים ניתנה הכרעת הדין. זרד נשלח לכלא, נדרש לשלם קנס של חמישה מיליון שקלים, ופיצוי של רבע מיליון שקלים למתלונן. אלא מה, המטבעות לא נתפסו.

כלומר, קל מאוד לטעון לחפותך כשאתה אומר "לא הוכחתם שיש לי קשר ושליטה במטבעות", וההפך: אם יש לך שליטה במטבעות אז טענות ההגנה שלך לא כל כך טובות. אבל כרגע, זרד יכול לשבת, לחכות שמונה שנים (או פחות, אם יקוצר העונש), לצאת מהכלא, לברוח מהמדינה למקום בלי אמנת הסגרה, ולהצליח איכשהוא לשים יד בחזרה על הכספים (בהנחה שהוא באמת הגנב). הרי, אם באמת יש לו גישה לכסף, והוא באמת מאמין במטבע Dash, אז להמתין שמונה שנים במגורים מסובסדים, ולדגור על הכסף בזמן שהוא גדל, לא ממש יזיק לו.

נכון. בתרחיש האופטימלי, טכנולוגיות למניעת הלבנת הון יצליחו לעצור את השימוש של זרד במטבעות. הוא יצטרך למכור אותם בצורה חשאית יותר, להמנע מעסקאות גדולות, לחיות מתחת לרדאר. אבל בפועל, Dash נמכר כמטבע שמקדם פרטיות, למרות שהדבר לא בדיוק ככה. מטבע הדאש, להבדיל ממטבעות אחרים, לא מיועד להיות אנונימי מלא. להבדיל ממטבע המונרו, בו ידיעה של כתובת אינה מאפשרת לצפות בעסקאות, בדאש אפשר להתחקות אחר פעולות: זה פשוט דורש משאבים גדולים יותר. הסיבה? המטבע הוא לא מטבע שמיועד לעבריינים, אלא לאנשים שמעדיפים את הפרטיות שלהם.

איך זרד יכול היה לשמור על המטבעות שלו שלמים? ובכן, כאן הבעיה. בהנחה שכתב האישום צודק, זרד העביר את הכספים של המתלונן לשני ארנקים שונים, ומשם העביר למספר כתובות שונות. איך הוא היה יכול להגן על הכסף בצורה שבה גם אם המשטרה היתה באה לתפוס היא לא היתה מקבלת את המידע?

לצורך העניין, הדרך הבטוחה ביותר לאבטח את הכסף היא בארנק חומרה או ארנק נייר (אם אתם מחפשים עוד לקרוא על איך לאבטח קריפטו, אז יש לי ספר בנושא. אפשר לקנות אותו כאן). כלומר, זרד היה צריך לקנות ארנק חומרה, לחולל את המפתח, ואז לקחת את 24 מילות המפתח של הארנק (ה-Seed) ולהעביר אותן למקום מספיק מאובטח כך שהמשטרה לא תוכל להתחקות אחריו מצד אחד, ומצד שני, שהוא יצטרך לסמוך על האנשים שמחזיקים את המילים האלו.

לדוגמא, שהיא ממש לא מומלצת, זרד היה יכול לפרק את המילים האלה לקבוצות מסוימות, ולכתוב את חלקי המילים במקומות שנמצאים בידיעתו, אך לא בשליטה בלעדית (כדי שהמשטרה לא תאתר את המילים). נניח, ללכת לספריה ציבורית ולסמן בעותקים של התנ"ך מילים מסוימות, או לכתוב חלק מהמילים בצורה כזו או אחרת על פתקים שיפקיד אצל חברים וישביע אותם שלא להשתמש.

זרד גם, אם הוא היה רב-אמן, היה יכול לשנן את אותן 24 המילים. זה אפשרי, אבל מסוכן. טעות קטנה והוא יאבד גישה לכספים. במצב כזה, הוא מפעיל מה שנקרא Brain Wallet. זה מסוכן, זה ידוע לשמצה בבעיות האבטחה, ובמקרה של לחץ פיסי רב מדי בחקירה, הוא עשוי היה להשבר ולהעביר מידע.

אבל העובדה שזרד לא גילה לנו, כציבור, היכן הכספים נמצאים נותן לנו תקווה: זה נותן לנו תקווה שהסיפור לא נגמר, וכמו כל מיני פרשות אחרות נוכל לחפש את הכסף. זה נותן תקווה לזרד, שיכול להשתמש בזה כסיפור ההגנה שלו: אין לי את הכסף. אם היה לי הייתם מקבלים בחזרה.

בפועל, רק עוד שמונה שנים נוכל לראות אם הכסף זז, ומה קרה אחרי זה.

 

פורסם בגרסא ערוכה בInvesting.com.