דמיינו את המצב הבא: חדרן מחזיק מפתח מאסטר שמאפשר לו להכנס לכל חדר במלון. בעל הבית שלו זרק אותו מהדירה, ולכן החדרן, שיודע מהם החדרים במלון שלא לנים בהם, נכנס בלילה לחדר, לן בו, מנקה בבוקר ויוצא כלא היה דבר. כמו החדרן, גם הקופאי בסופרמרקט שצריך טיפול שיניים דחוף לוקח כאלף שקלים מהקופה עד שהמשכורת שלו תכנס, ומחזיר את הכסף לאחר מכן. לא היה דבר, לא נגרם נזק. לא בדיוק כמו החדרן והקופאית, המרצה באוניברסיטה קיבל רשיונות לתוכנות של אדובי עבור המטרות הלימודיות שלו. בשעות הפנויות שלו הוא מחזיק סטודיו לעיצוב; הוא מעצב גרפיקה לעסקים וגובה על זה כסף. כשיש לו מספיק כסף, הוא משלם על רשיון ולא קרה דבר. כמוהם, יזם קיבל היתר בניה מהעירייה, היזם יכול לבנות שלוש קומות, אבל הוא בנה ארבע בתום לב. הוא לא הבין נכון את ההיתר, והוא לא הסביר לעירייה שההיתר שהוא מבקש בעצם יכלול קומה מפוצלת לשניים.
כל אחד מהמקרים האלה לא שונה בהרבה מהמקרה של המשטרה בפרשת NSO. אני ממליץ לרפרף בדו"ח המלא של ועדת הבדיקה, אבל בואו נתחיל להבין מה קרה כאן: בחודש ינואר 2022 תומר גנון מפרסם בכלכליסט תחקיר על כך שהמשטרה משתמשת בתוכנות הריגול, דבר שלא היה ידוע עד כה. המשטרה מכחישה שכלל השתמשה בתוכנה ומסבירה שהכל נעשה עם אישורים. בעקבות טורים שפורסמו בכלכליסט NSO הגישה כנגד העיתון תביעה (שאין טעם להכנס ולבדוק את נכונותה כעת) ושר המשפטים מינה צוות בדיקה שמורכב מנציגי רשויות האכיפה לבדוק את תפקוד המשטרה.
המסקנות פורסמו אתמול, כאמור. בצורה מפתיעה, יש פער מרשים בין הכותרות בדו"ח עצמו לבין ההמלצות בפועל. מצד אחד, הדו"ח מסביר כי המשטרה פעלה בסמכות מוחלטת, וכי בהתאם לתשתית המשפטית יש סמכות למשטרה להתקין תוכנות ריגול לאזרחים, ומצד שני, הדו"ח מסביר כי צריך תיקוני חקיקה, צריך להבהיר יותר טוב לשופטים מה הבקשה המדויקת לצו, וצריך לנוון את התוכנות האלה לפני שמתקינים אותן. בהמשך, הדו"ח מסביר כי נציגי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לא היו מודעים כלל לפעילות פגסוס; אולם, הדבר מוזר בהתחשב בכך שראיות הוגשו לבתי משפט (כמו כאן, אגב) ובכל ראיה היה צריך להגיש את השרשרת הראייתית שהובילה לתפיסתה. כלומר, יושבים נציגי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, מקבלים ראיות כמו שיחות WhatsApp, רשימת אנשי קשר, קבצים מהמכשיר ולא תוהים כיצד המידע הושג?
אבל גרוע מכל הוא הדילוג על תום הלב של המשטרה. בפועל, המשטרה התקינה תוכנות ריגול על מכשירים של אזרחים ללא ידיעתם, ניגשה לסוד שיחם, ועשתה זאת בחלק מהמקרים תוך חריגה מצו. מה זו חריגה מצו? לדוגמא, אם ניתן צו להאזין ביום יום ראשון לשלישי והתוכנה המשיכה לרוץ ביום רביעי, זו חריגה. חריגה אומרת שמישהו אסף מידע שלא בהתאם לחוק. עבר על החוק. ביצע פשע. אבל לא בדו"ח, בדו"ח הדבר נקרא טעות בתום לב, פאשלה. כך גם לגבי זהות. הדו"ח מציין מספר מקרים שבהם הוקלד מספר שגוי ובוצע נסיון הדבקה. מגיע שוטר, מנסה לפרוץ לך את הדלת לבית. אתה רואה אותו, שואל אותו למה הוא פורץ, ואז הוא אומר "תגיד, זה לא דיזינגוף 99?" והולך.
גם הדרך שבה נוסחו הצווים בעייתית, כלומר אתם מגיעים לשופט, אומרים לו "תגיד, אני יכול לקבל צו להביא חפץ מהבית של מישהו", והוא אומר "כן". השופט לא שאל כיצד, ואתם לוקחים כדור הריסה ושוברים לאותו אדם קיר. כשהוא מתלונן, אתם אומרים "תראה, שופט חתם לי על צו". גם על זה הדו"ח מדבר ומסביר שצריך לחדד, להבהיר. אף אחד לא ילך לכלא, הסירו דאגה מלבכם.
וזו בדיוק הבעיה. אם היתה מחלקה אופרטיבית לחקירות שוטרים, היה ניתן לערוך חקירה על היקף הפגיעה בפרטיות. נכון, כל מיני עבריינים היו הולכים הביתה עקב פסילת הראיות. זה קורה וזה חלק מהמחיר של דמוקרטיה. מה עוד היה קורה? היתה לנו משטרה שמשחקת בצורה שקופה, עם כללים. מה שקיבלנו כרגע זו משטרה שלא יודעת לעבוד: היא עסוקה ומאוהבת בטכנולוגיה.
עוד למדנו על תהליכי האישורים הבעייתיים במשטרה. המשטרה לא מקבלת ייעוץ משפטי כללי מהממשלה אלא מחזיקה ייעוץ משפטי משלה, שמחזיק נורמות ופרשנויות שונות מזו של היועץ המשפטי לממשלה.
מה שמדהים הוא הלהטוטנות המשפטית שהפרקליטות נוהגת כאן: היא מסבירה מדוע, למרות שאין סמכות לחיפוש סמוי במחשב ולהתקנת תוכנות ריגול, היא מאמינה שזה חלק מהפרשנות התכליתית: "אין חולק כי על פי הדין הקיים אין למשטרה סמכות לבצע חדירה וחיפוש סמוי בחומר מחשב. זוהי סמכות המחייבת הסמכה מפורשת בחוק, והוצע להסדירה במסגרת הצעת חוק ממשלתית. …. ואולם, ככל שהחדירה למחשב תכליתה אך ורק להתקין את אמצעי האזנה (בהמשך מסמך זה נתייחס לשאלה הנוספת הנוגעת להגדרה של "אמצעי האזנה"), ואף מעשית אין בה כדי לעלות לכדי חיפוש ועיון בחומרי המחשב האגורים בו, אלא מהותה חדירה לצורך התקנה טכנית גרידא של אמצעי המאפשר לבצע האזנת סתר כהגדרתה בחוק, הרי שאין לראות בה כפעולה של חדירה".
חדירה היא לא חדירה אם היא נועדה למשהו אחר. מקווה שמישהו שם לא יחכה לשמוע עבריין טוען את זה.
נושא חשוב אכן.
טוב, גם בשיטה הישנה של האזנות סתר זה לא כזה פשוט תמיד. נניח מתקינים פיזית האזנה לחשוד בעבירת פשע. אז מה, המון שיחות נכנסות ויוצאות. כולן רלבנטיות לעבירה ? לא מהותית כך, ולא מיהותית כך. שהרי, יש צדדי ג' תמימים שמתקשרים יוצאות ונכנסות. יש סתם שיחות חולין וכדומה. אז צריך לשבת שוטר, ולמיין, לתמלל, לסנן וכדומה. אז בדרך, המון מידע נחשף פשוט. למשטרה אגב, יש נהלים ברורים בקטעים האלו.
לגבי בית המשפט, אז זה גם ענין של עורכי דין. אתה כותב על שופטים, על יועצים משפטיים, אבל, מתעלם מעורכי הדין של כל כך הרבה נאשמים, שיכלו גם לאתגר את זה. הרבה מן הקידמה בפסיקה, זה פשוט עורכי דין שלקחו יוזמה ועתרו לבית משפט או בג"צ.
כך או כך, עד שלא מגיע לבית משפט, אז זוהי בעיה עם דינמיקה טכנולוגית כה מתקדמת וסבוכה. גם עם האינטרנט היה ועדיין אותו הסיפור. עד אשר איתגרו בבתי משפט, אז האינטרנט לא חיכה, אלא רץ קדימה. המחוקק בכלל, מפגר בדרך כלל אחרי כולם.
בסך הכל אבל, המצב פה לא כזה גרוע ביחס למדינות אחרות בעולם אגב. אבל, טוב שהקימו וועדה כזו. עכשיו, זה יהיה אולי יותר קפדני העסק.
תודה
פרקליטות המדינה היא ארגון פשע שיש לו מטרות פוליטיות משל עצמו. הגנה על האזרחים, או שלא קיימת או שהיא בתחתית סדר העדיפויות. כמובן ששמירה על "שומרי החוק" נמצאת הרבה מעל לכל עדיפות אחרת ובטח מעל ההגיון הבריא.
1. כעורך אתה בוודאי יודע שאין בתחום הפלילי מושג של "תום לב". ברגע שמתבצעת חדירה למכשיר סלולרי / מחשב, נחשפים לחומרים אסורים, הקביעה בחוק שבסעיף 2 למטה, שנדרשים 2 עדים שאינם מהמשטרה, אינה מתאימה לאכיפה במרחב הווירטואלי.
2. חדירה לטלפון סללורי אינה האזנת סתר ראה פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 סעיף 23 (ג).
3. אכן, נדרשת חקיקה שמשווה את תחום פעילות במרחב הפיסי לזאת שבמרחב הווירטואלי (סייבר):
עבודת משטרה מורכבת מסיור, חקירה, בילוש ועיקוב.
הפשיעה במרחב הווירטואלי היא אחד הכלים המרכזיים שלארגוני פשיעה, פשיעת צווארון לבן, תקיפות מיניות, סחיטה באיומים ופשעים חמורים נוספים.
על מנת להגן על האזרח הנורמטיבי נדרש איחוד סמכויות שוטר לטפל גם ללא צו בפשיעה הזאת.
סעיף 25 לפקודה מסמיך שוטר לפעול גם ללא צו בכל בית או מקום, המרחב הוא הווירטואלי הוא מקום מובהק.
הדיון צריך להתמקד בשלושה נושאים: האם לקבל צו בדיעבד? אם כן, מה הזמן הסביר לכך? איך לא פוגעים בחקירה סמוייה, פעולת העיקוב המשטרתית, בתהליך הוצאת הצו.
חשוב להבין שלפעמים פעולת מתבצעת על מי שאינו חשוד בפועל, אך זירת הפשע הווירטואלי, נמצאת על הסלולרי / מחשב שברשותו.