0.
בסוף השבוע החל דיון מעניין על פרשת הכרטוס, אתר Ticketmaster וטיילור סוויפט. בקצרה, האתר, שמאפשר רכישה של כרטיסים, קרס עקב עומס ולא אפשר להזמין כרטיסים. זה קורה כל הזמן. אבל זה נגרם הפעם בין היתר בגלל שתי בעיות משולבות: הריכוזיות, שנובעת מכך שהאתר מוזג עם חברת Live Nation שמחזיקה בזכויות למופעים ובאולמות הקונצרטים, ועודף הבוטים שרוכשים כרטיסים כדי לספסר בהם בשוק המשני. על הבעיות האלו יש פרק בפודקאסט פריקונומיקס שמסביר בקצרה את הבעיה, והנה הפראפרזה שלי: האמנים לא רוצים להראות חמדנים כלפי הקהל שלהם, אז הם מציעים את הכרטיסים במכירה ראשונית במחיר סביר לגמרי. הבוטים והספסרים קופצים מהר, רוכשים את כל הכרטיסים ובעצם מייצרים לעצמם רווח עודף בין המחיר שהאמן היה מוכן לקבל עבור ההופעה לבין המחיר בפועל. בהמשך, כל השחקנים על הדרך מרוויחים: פלטפורמות המכירה המשנית, הבוטים, האולמות, האמנים, ורק אנחנו מפסידים.

1.
אוקי.עד כאן בעיה סטנדרטית שכמובן שבלוקצ'יין היה יכול לפתור! (אם לכולם היה אינטרס לפתור את הבעיה). אבל זה לא מעניין. לדעתי, הבעיה נוצרה כבעיה של גודל. האמנים גדולים מדי, האולמות גדולים מדי והדרישה לרווח גדולה מדי כדי לאפשר לשחקנים קטנים לשחק ועקב כך לשמור על שוק ביזורי עם מחירים הגיוניים. המחירים של הכרטיסים גבוהים מדי כי רף הריגוש גבוה מדי וכי האמנים צריכים לייצר תוחלת חיובית בהופעה. מצד שני, מחיר גבוה של כרטיס גורם לכך שהצופה יצפה להופעה עם פירוטכניקה, כוריאוגרפיה וכדומה, וזה דוחק את שולי הרווח בחזרה למטה.

2.
בואו נייצר ניסוי מחשבתי. העולם כולו מורכב מכפר. בכפר יש מאה אנשים, שלושה מהם הם אמנים, ויש שני אולמות מופעים בכפר. בכל ערב מופיעים שני אמנים, אחד בכל אולם, והשלישי נח. האולמות מוכרים כרטיסים במחיר שמייצר שולי רווח סמליים שנובעים מהתחרות בינהם, והעובדה שבכל אחד מהם יש מספיק מושבים כדי שכל תושבי הכפר יוכלו לצפות בכל אחד מהאמנים. במצב כזה, אין שום בעיה.

אלא, שהמיקום בהופעה הוא משאב מוגבל וכך גם הזמן של האמן. אמן טוב לא יכול לתת יותר מ-365 הופעות בשנה (אם הוא לא מופיע גם בצהרים, באולם קבוע, בלאס וגאס או משהו כזה, או אם אתה אמן שדופק שלושה שירים והולך לקונצרט הבא, כמו ביום העצמאות). וגודל האולם משפיע גם על הזמן שנדרש להכין אותו וגם על היקף הכרטיסים.

בהנחה שיש את המגבלות האלו, ואמן אכן רוצה להגיע לחשיפה מקסימלית, הוא צריך להגיע למופעי ענק. בוא נניח לרגע שיש לסוויפט שולי רווח של 20 דולר לכרטיס, והיא מופיעה חמישים הופעות, שבכל אחת יש 20,000 כרטיסים. ההפקה מרוויחה 20 מיליון דולר (סוויפט בטח מקבלת רבע מזה).

זה מעולה. אבל זה נובע רק מהבעיה שסוויפט היא כבר מולטי-מיליונרית. אם האמן הוא "רק" מיליונר, אז אין את הבעיה הזו.

3.
בואו נקח להקה קטנה, פופולרית, אבל לא בשורה הראשונה. כזו שכולכם אולי מכירים שיר אחד שלה. לצורך העניין, להקת K's Choice. האם הלהקה יכולה להיות רווחית? בואו נניח שהם מופיעים 100 פעמים בשנה (תסתכלו על 2017-9), בהנחה שכרטיס עלה 30 יורו (אני קניתי אחד להופעה ב-2019), והלהקה עובדת על שולי רווח נמוכים, ויכולה לחיות "רק" מ-5,000 דולר להופעה, עדיין מדובר על חצי מיליון דולר הכנסות בשנה.

כלומר, תיאורטית, מוסיקאי שיכול לחיות מהכנסה צנועה של חצי מילון דולר בשנה "רק" מהופעות, ועוד קצת תמלוגים, ולהופיע באולמות קטנים יותר, יכול לעמוד במחירי כרטיסים של 10-50 דולר לכרטיס.

4.
אבל זה לא המצב. אצל כולם הגודל קובע. בישראל השאלה היא "מתי תעשה את קיסריה" או "מתי תעשה את נוקיה". בחו"ל גם, הגודל קובע. זה יוצר בעיה: העובדה שהאמנים כבר מגיעים עשירים, והם כל כך פופולריים, מייצר מחיר גבוה להופעה, שמייצר מחיר גבוה לכרטיס, ומחייב להכין מקומות עם עשרות אלפי מושבים. האופציה של "לראות את טיילור סוויפט מופיעה עם גיטרה אקוסטית בבר בדבלין" פשוט לא קיימת: סוויפט היא הרבה יותר אשת עסקים מאשר אמן. נכון: גם אף אחד לא מצפה שמוזיאון האמנות בפתח-תקווה יביא את המונה ליסה להציג שם; כי עדיין, אמנות זה עסק. אז איך פותרים את הבעיה?

5.
המטאוורס כמובן שאינו הפתרון. בדיוק כמו שהבלוקצ'יין הוא לא הפתרון לבעיה. אם מסתכלים על החלק של הבעיה ממשקפת ההגבלים העסקיים: חברות שמחזיקות גם באתר מכירת הכרטיסים וגם באולמות באים לאמן ואומרות "נפתור לך את כל הבעיות, אתה רק תבוא עם גיטרה". בעצם, הוא לא צריך לייצר קשר עסקי עם חמישים אולמות שונים כדי לסדר את סיבוב ההופעות שלו. אחרי זה? מה איכפת לו מהמחיר של הכרטיס. זו הבעיה הראשונה. הבעיה השניה היא מעולם הכלכלה: ביקוש גבוה מאפשר להעלות מחירים. כל עוד אנחנו מדברים על משאב מוגבל, המחירים יעלו, והעובדה שאין נכס חלופי גם לא עוזרת.

אז איך פותרים? הפתרון הראשון הוא להביא מוסיקאים פחות חמדנים. יותר קרובים לקהל שלהם שמבינים שהקהל הוא נכס. אצל סוויפט ספציפית היא מתייחסת למעריצים שלה כנכס, אבל בצורה לא ממש נכונה: היא מפעילה אותם ככח עבודה זול.

נכון, יש עוד פתרון, וזה דווקא כן חוזר לעולמות הבלוקצ'יין (אם צריך). אפשר לאפשר לקהל להיות חלק מהבעלים של הלהקה. אתה מעריץ? מעולה! תרכוש כרטיס פלוס מניה. תקבל חלק מהרווחים. תשקיע בעתיד של מוסיקאי עכשיו ותוכל לקבל בעתיד חלק מהרווחים. את הרווחים האלה תוכל לקבל לחשבון הבנק, או כחלק ממקדמה על כרטיסים בעתיד. יש כבר קבוצות כדורגל שמיישמות את זה, אז למה לא אמנים?

אם אנחנו מבינים שהעולם בנוי משחקנים גדולים מדי: גוגל, אפל, פייסבוק, טוויטר, מיקרוסופט, BP וכדומה, למה לא המוסיקאים שלנו?