0.
הפוסט הזה בכלל התחיל בתור הסבר קצר למצגת שהעברתי היום לעוזרים משפטיים על תביעות השתקה. בגלל הקליניקה שלנו רציתי להסביר למה לתביעות השתקה יש אלמנט מיוחד. אז אני אתחיל במשל על הרפואה הציבורית שלנו.

הרפואה הציבורית שלנו היא נס, באמת. ישראל היא מדינה חריגה. בזכות הרפואה הציבורית שלנו הצלחנו להלחם בקורונה בצורה כל כך טובה, להטמיע חיסונים באוכלוסיה, לצמצם מיתות, והכל כשהמערכת באמת קורסת ביחס לאיך שהיא צריכה להיות. אבל העובדה שיש לנו משאב ציבורי, "של כולם" היא נס. היתרון של מערכת ציבורית היא שכל עוד היא עובדת, גם העשיר וגם העני יקבלו טיפול טוב. כשיש עומס נוצרות שתי בעיות: החזק והעשיר הולך למערכת הפרטית, אבל החלש צריך לצעוק חזק יותר כדי לקבל שירות.

הגעת למיון? אם לא הגעת במצב חמור, אם אתה לא צועק מכאבים, אז אתה תחכה לנצח. תעמוד בתור אחרי אלה שמחכים. הגעת לרופא? אם אתה רוצה בדיקה לא מספיק שאתה במצב לא טוב, אלא אתה צריך לעשות הצגות כדי לקבל את מה שאתה רוצה.

מצד שני, המערכת מפתחת אדישות. היא מניחה שכולם משקרים. בא אדם ואומר שכואבת לו הרגל? הוא שקרן ולא נאמין לו.

ככה נוצר מצב שאדם הגון ש"סתם" יש לו כאב לא ילך להבדק כי לאף אחד לא תהיה מוטיבציה לעזור לו, והוא יגיע רק כשהמצב יהיה מאוחר מדי. מנגד, אדם שמשקר, מטיל עומס על המערכת, משתמש במשאבים ציבוריים, וסותם את היכולת של אחרים.

1.
אז אותו דבר עם מערכת המשפט. עורכי דין התרגלו שהמערכת כל כך עמוסה, שכדי שמשהו יקרה הם צריכים טענות בומבסטיות. רשלנות היא תמיד "רשלנות חמורה", אין "סתם רשלנות", נזק הוא תמיד "נזק כביר", ו"בלתי הפיך" ותמיד יש זדון, רשע, כוונה. למה? כי אתה צריך להיות כמו החולה בתור במיון או המוכר בשוק: אם אתה לא צועק אף אחד לא מתייחס  לאייך. (וגם, הכל ב-Bold, יש מלא סימני קריאה, פונטים מוגדלים, קראו עוד אצל דנה)

2.
וזה ממשיך עם סכומים. הרבה פעמים תראו אנשים זורקים סכומים בלי הגיון. תביעות לשון הרע הן מאפיין אחד. תמיד תביעות במיליונים, מאות אלפים. סכסוך שכנים עם קבוצת ווצאפ שמתגלגל לתביעה במאה אלף שקל. איך זה קורה? לא ברור. תמיד טוענים לסכומי עתק כדי לקבל תשומת לב. כשמגיעה העת להוכיח את הסכומים האלה רצים לסעיפים בחוק או מקרים דומים. לא מנסים לדבר על הנזק האמיתי.

3.
וזה המחיר של זה. המחיר של זה הוא תשומת לב לקויה של המערכת. שופט שניצב בפני עשרים תיקים ביום לא יכול לתת יחס לכל תובע ונתבע. אז או שהוא צריך לבחור את זה שצועק הכי חזק, או שהוא צריך לבחור את התיק הכי מעניין. האדם הפשוט לא  יקבל יחס. המערכת פשוט דפוקה ככה. וזו לא אשמת השופטים. זה כי כולם צועקים.

4.
בחייאת, עורכי דין, תפסיקו לצעוק.

הצילום הוכן על ידי הסטודנטים שלי בשביל המצגת. הוא פשוט טוב מדי כדי לא לשתף אותו.