(cc) Nammer

ההיקי (Hickey) הוא דרכם של האוהבים לסימון אהבתם. הכתם הקטן שמבוצע באמצעות מציצת שפתיים כנגד העור גורם לשטף דם קל שעובר כעבור מספר ימים. אותו שטף דם מצוי במקום גלוי היטב כשכל עובר אורח יכול להבין כי נושא האות נמצא כעת במערכת יחסים כלשהי, ועל כן אל לו להתקרב ולזום מגע כלשהו. אותה רתיעה מיוזמה היא שמובילה לכך שהסובייקט המתוייג לא יוכל להיות מעורב במערכות יחסים כלשהן, ולכן מסומן כ"רכוש בלעדי" למרות שאינו כזה בפועל. הרי ברור ששחקנים בוגדניים במשחק הזוגיות יוכלו בקלות רבה לסיים את הערב עם סובייקט מתוייג, כיוון שאין להם כבוד בלאו הכי למוסד הזוגיות המוגן על ידי ההיקי

ההיקי מהווה עבור רוב השחקנים, אותם שחקנים ששומרים על הנורמות החברתיות, סימון שלא להתערב ברכושם של אחרים. כמובן, שיש ספק רב אם הסובייקט המסומן הוא כלל רכושם של אותם אחרים או שהוא יצירה עצמאית וחופשית לעשות בעצמה כרצונה.אותו סובייקט רוצה להתרועע, וכל פעילות מינית שבוגדת באמונו של המתייג תהיה תוך כדי מתן הסכמה מלאה (חריגים: אונס) לאותה פעילות. לכן, אקט הסימון לא מפריע לא לסובייקט המסומן ולא לכל סובייקט אחר לקיים את רצונם; הוא רק מקל על הידיעה כי אותו סובייקט אכן נמצא במערכת זוגית כלשהי, אותה ידיעה ניתנת, כמובן, להשגה באמצעות שאלה פשוטה ולא מזיקה או פולשנית.

הסיבה שהסימון בהיקי הופך ליעיל כל כך היא בעיקרה כי לחברה כולה יש אמון כלפי מוסד הזוגיות, את אותו אמון בנתה החברה על סמך הרצון של כל פרט לא להבגד. כל הפרטים מסכימים יחדיו כי הם מעוניינים להגן על אותו דבר אמורפי שאין להגדירו כרכוש, אלא כחוזה בין שני סובייקטים רצוניים. אף אחד מהסובייקטים לא מאבד את רצונו החופשי, ואף אחד מהסובייקטים לא בוחר להצהיר נאמנות מוחלטת, אלא נאמנות יחסית ושברירית, כזו שבכל רגע יכולה להנתק.

אם יש מכשיר אחד שכל כך מזכיר את ההתנהלות הזו, בין זוגות רומנטיים לעצמם ובין זוגות רומנטיים לכלל החברה הם מערכות היחסים בין חברות התקליטים לאמן (ולאמנות) לחברה. אחרי שעבדו שנים על פיתוח תכניות ניהול זכויות קניין (נז"ק) נפרצה הגנת הDRM בצורה הפשוטה ביותר. אותה תוכנה מצליחה להשמיע את השירים על המחשב ולהשתמש, ככל הנראה, בחור האנאלוגי ומשמיעה את היצירות בזמן שהיא מפצחת אותן. הגנת הDRM עובדת נהדר בדיוק כמו ההיקי. היא מציקה לסביבה ככתם לא נעים במוצרים שאף אחד לא תכנן להשתמש בהם (הרי אף אחד לא רוצה שיר פגום אם יש שוק שלם שמציע את אותם שירים ללא הפגם), ומי שאין לו את העכבה המוסרית לפרוץ את ההגנה הוא זה שבאמת לא צריך הגנה כדי לגנוב.

מוחים נגד נז"ק (cc) Semaphonre

שנים הורגלנו לכך שעל כל השמעה של שיר או חלק ממנו מגיעים תמלוגים לאמן; שנים של חינוך קנייני קלאסי, כשבעצם כל השמעה של השיר מובילה לרכישת תקליטים נוספים, לא? מדוע לאמן מגיע שישלמו לו על השמעת השיר ברדיו, אם כל מטרת ההשמעה היא למכור יותר דיסקים כיום? מדוע אמן צריך שישלמו לו על שימוש נגזר ביצירותיו אם לאחר כל פרסומת בה מושמע השיר, מכירות התקליטים קופצות והשיר הופך ללהיט? שתי דוגמאות הן Inside של Stiltskin וSpaceman של Babylon Zoo (למטרות סקירה וביקורת, כמובן). אותם שני שירים אי שם בשנות ה90 הפכו לקלאסיקות רוק מיידיות בזכות אותה הפרסות.

האם Levi's צריכים לשלם על מתן הזכות להפוך את הלהקות לכוכבים אינסטנט? היכן נמתח הגבול בעצם? האם צריך רפורמה שמפרידה את חברות התקליטים מהיוצרים ומכריחה אותן לשלם ליוצרים לפי עותק שנמכר ולפי תעריף קבוע. לאסור עליהן לממן את היצירה כדי למנוע מצב בו הן קובעות מה יהיה איתה?

אם, לדוגמא, נחייב את כל היצירות להיות מוגנות באמצעי נז"ק, אפשר במקבל לשקול אופציה לפיה כל חברת תקליטים תוכל למכור כל שיר ובלבד והיא תשלם סכום מסוים לאמן (כמו שהרדיו, לכאורה, חייב להעביר תמלוגים לאמנים) תהפוך את חברות התקליטים למתנגדות הגדולות ביותר של נז"ק. אם כעת חברות התקליטים יחויבו לשלם על כל עותק תוך שלאמן יהיה רישום מדויק של מספר העותקים (שכן הוא יהיה זה שנותן את הרשיונות הוירטואלים) כשהוא יקבע כמה כסף ישולם לו לכל השמעה וכמה השמעות ניתן בכלל לקבל עם אותה יצירה. שליטה מוחלטת ביצירה, לאמן ולא לחברת התקליטים.

בכזה מצב אנשים יעריכו כלכלית את הרצון שלהם לקבל שיר נקי מהגבלות כלל, לא רק כי הם רוצים לגנוב אותו, אלא כי הם גם מעוניינים לרכוש את השיר – לשמוע אותו ברכב, בנגן הנייד, במחשב וכו'. המצב בו כששיר נרכש הוא למכשיר דיגיטלי אחד (או שניים) הוא מצב אבסורדי, בו אדם לא יכול להנות מקניינו. אנשים פשוט יעדיפו לשלם יותר כסף על כל שיר ולקבל אותו נטול DRM, לא?