0.
עזבו מנועי שפה גדולים לרגע. בוא נדבר על תוכן. תתחילו בלקרוא את הכתבה הזו ב"הארץ" על בני הנוער שחזרו למדיות האנאלוגיות, לפני הכל. אם אפשר, שימו את השיר המאומבד למטה ברקע. תודה. רגע וחוזרים.
1.
שאלה. מה כל כך חשוב בייצור של תוכן חדש? אני לא מדבר על אמנות לשם אמנות (ars gratia artis) אלא על תוכן שהוא קומודיטי, מוצר צריכה. סיטקומים מטופשים עם פרקים של 23 דקות, דרמת פשיעה שבה יש איש חוק קשוח שמעקם את החוק מעט בכל שבוע ל-41 דקות, או סרטים בני 117 דקות שבהם גיבור-על מיוסר מדבר על העבר שלו תוך תסביך אדיפלי וחוזר על אחת משבע העלילות הבסיסיות. תוכן כמוצר צריכה. בעצם, למה אני צריך ללכת לקולנוע לצפות בסרט שיצא ב-2026, והאם לצפות בסרט שמעולם לא צפיתי בו אך נוצר ב-2017 יש בכלל משמעות? איך אני יודע שאין? ובכן, Coyote vs. ACME. v הסרט היה מוכן כבר, אחרי הכל, חיכה לשחרור בשנת 2023 ורק עכשיו, שלוש שנים אחרי שסיימו להפיק אותו, הוא יוצא. וגם זה, למורת רוחם של האולפנים. אבל בואו נחזור רגע לבעיה.
2.
בעצם, יש לנו כל כך הרבה תוכן שהוא קומודיטי, סרטים, סדרות, יצירות. יש תעשיה שלמה שמייצרת עוד ועוד ועוד והכל כדי לייצר תרבות צריכה של תרבות. ואנחנו? בהעדר הרצון לצפות בסרטים במהירות של x2, אנחנו תקועים עם לאג משתרך של עשורים של תרבות. ילד שמתבגר כרגע צריך להדביק מאה ורבע של קולנוע, לברור ממנה את האיכות, והכל כדי להכיר את התרבות והרפרנסים. הוא צריך להכיר את האזרח קיין בן שמונים ומשהו השנים כדי להכיר את מאות ההפניות לRosebud. הוא צריך להקשיב למאה שנים של מוסיקת פופ, קולנוע, תרבות כדי להבין מדוע טיילור סוויפט עושה את Shake it off כל הרפרנסים בשיר. כלומר, יש לנו עומס יתר של מידע.
3.
אז למה אני קורא למוריטוריום? להרס של תעשיה שלמה? לא רק כי זה לא יתקבל בחיים. אלא כי אני צריך מנוחה. אני צריך זמן להדביק את התרבות. מה לעשות, לכולנו יש חסרים ברפרנסים. ואני מרגיש מאחורה. אני בטוח שאני לא לבד. לפעמים אתם רואים משהו, שומעים שיר ישן ואומרים "איך לא הכרתי אותו עד עכשיו"; רואים פתאום בנטפליקס איזה סרט מ-1994 ואומרים "מה קרה שלא הכרתי אותו?" ואז תעצרו ותחשבו: האם אתם ג'אנקים של תוכן חדש? האם תצליחו שנה שלמה בלי לצרוך תוכן חדש אלא לעצור ב-2026 ולא להתקדם עד שמיציתם את כל מה שהיה טוב עד אז? והאם יש שנת קאטאוף התחלתית? האם אתם צריכים לעצור ב-1905 או ב-1830? מתי בדיוק עוצרים עם ספרות, עם מוסיקה?
4.
אז אולי חרם, עצירה, זו לא הדרך הנכונה. אבל יש לי הרבה יותר מדי תוכן והרבה פחות מדי זמן. מתנצל.
אישית — גיליתי שאני כבר לא מסוגל לצפות בתכנים "ישנים".
רובם לא עוברים את המוח שלי היום.
המציאות שלנו השתנתה מאוד, המהירות והרמה של התוכן עלתה.
מה שפעם היה מדהים ונהניתי ממנו היום כבר לא עובר אותי ומשעמם אותי.