לפני כשלוש שנים, בית המשפט העליון נתן את פסק דינו בערעור על התביעה של השר מיקי זוהר נגד עמותת חוזה חדש. לצורך העניין, העובדות בתיק לא רלוונטיות אלא רק השורה התחתונה. בית המשפט העליון קובע שכדי שמשהו בכלל יחשב כ"לשון הרע", לפני שבודקים את ההגנות שבו, צריך שיהיה ברור שהנמען של המסר היה יכול, בנסיבות כלשהן, להשתכנע ולשנות את עמדתו על הצד השני. בית המשפט העליון קובע כי "בפרט בהינתן שעסקינן בדעה על אודות דמות ציבורית, אשר מתקבלת ביתר חשדנות על-ידי נמעניה, נראה שנותר עדיין מקום להסתפק אם הפרסום שעל הפרק ממלא אחר התנאי שלפיו "אדם שנחשף לפרסום היה עשוי לשנות את דעתו על התובע. כלומר [ש]הפרסום עשוי לפגוע בכבודו של התובע" (רעא  817/23 חוזה חדש נ' מיקי זוהר).

למי שלא למד משפטים, או למי שלמד משפטים ונמנמם בשיעור האחד בנזיקין שמלמדים בו בלשון הרע, בעצם בתיק לשון הרע צריך לעבור כמה צעדים.  צעד ראשון הוא לבדוק האם יש "פרסום" כנגדרתו בחוק, ואז בודקים האם המונח הוא "לשון הרע", כהגדרתו בחוק, כלומר "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (או אחת מהחלופות האחרות, שוב לא חופר היום). אחרי שבודקים את זה, בבדיקה אובייקטיבית (כלומר, איך השופט המאוד אובייקטיבי רואה את זה, מזכיר לכם), מתחילים לבדוק את ההגנות. ואם ההגנות מתקיימות, בודקים את החריגים להגנות,  ואז בודקים את הפיצוי. מבחן ארוך (ראו עא 89/04 נודלמן נ' שרנסקי).

במקרה של "חוזה חדש", בית המשפט עוצר כשהוא קובע ש"אין לשון הרע". למה? כי חוזה חדש בצד פוליטי אחד, זוהר בצד הפוליטי השני. הם רבים, זורקים מהלומות, ואין חשש שאף אחד מהצד השני ישתכנע או ישנה את דעתו. החלטה מאוד הגיונית.

ואז אנחנו מגיעים לתביעה של ג'קי לוי ונעם דן נגד נדב שנרב. לוי הוא בן הזוג של דן, בני משפחתה של דן הם קרבנות ונפגעי אירועי השבעה באוקטובר. שנרב, בצד השני של המפה הפוליטית, רואה פוסט של לוי בפייסבוק ומגיב. הוא קורא להם "סייעני חמאס". לוי ודן נעלבים, ותובעים. בית המשפט פוסק את עלבונם בגובה של 8,000 ש"ח כל אחד. אבל זה לא מעניין. מה מעניין?

בית המשפט קובע שהאדם הסביר שהיה רואה את התגובה של שנרב לא היה משתכנע שמדובר בטענה עובדתית: "הביטוי: "אני סבור, כיהאדם הסביר לא היה משתכנע באמיתות המילולית של הדברים … דבריו אלה של הנתבע אינם מתיימרים להביא עובדות לידיעת הציבור, והאדם הסביר אשר קורא את הדברים אינו מקבל את הרושם, כי התובעים פועלים בצוותא חדא עם החמאס על מנת לפגוע בישראל". ולמרות זאת, הוא קובע שמדובר בגידוף, דן בהגנות ומחייב בלשון הרע.

זה לא שהוא לא מודע לציטוט בפסק הדין של חוזה חדש. רק שני סעיפים קודם בית המשפט מצטט את פסק הדין כדי לדעת איך בודקים אם משהו הוא עובדה או דעה. אבל, במקום להגיד "וואלה, אף אחד לא היה משתכנע, אז זה באמת לא לשון הרע ואפשר לסגור את התיק כאן ולשחרר. התובע אמר דברים מגעילים אבל התפקיד של בית המשפט הוא לא לצנזר דברים מגעילים אלא רק לא חוקיים" כל כך קשה לו עם ההשוואה לחמאס, שמבחינתו אפשר לסגור עכשיו.

וזו הבעיה. החוק נועד למנוע מצב שבו מעלים טענות מעליבות עובדתיות. טוענים שמישהו גנב כספים, הטריד מינית, אפילו סתם לא ניקה אחריו את השירותים הציבוריים. ומה עושים כאן? לוקחים ביטוי שהוא בליבת המחלוקת הפוליטית, שלא יזיז אף אחד ימינה או שמאלה, וקובעים שאסור להשתמש בו. ולמה זה לא רלוונטי? תסחכלו על המקרה של מורן לויאן. היא פרסמה משהו לא נכון על אחים לנשק, נתבעה והפסידה 400,000 ש"ח. האם בעקבות פסק הדין כל יתר הצייצנים שפרסמו בדיוק אותו דבר ישנו את דעתם? יגידו "וואלה, עכשיו אני חושב שבעצם אחים לנשק הם החבר'ה הטובים"? לא. המשפט לא נועד למזור פוליטי.