לפי ארצות הברית, אתר allofmp3 מבצע גניבה מדי יום ויום של תגמולים המגיעים לאמנים אמריקאים עקב דיני זכויות היוצרים האמריקאים. אותם אמנים יצרו את המוזיקה ומצפים לקבל עבור הפעילות ברוסיה את אותו הגמול שהיו מקבלים בארצות הברית.
החומרה של העבירה הזו, והצורה שבה היא נתפסת – כcasus bellum קלאסי בין המעצמה האמריקאית לאויב ממזרח, הקומוניסט לשעבר שלא מכיר בזכויות הקניין הפרטיות, מקבלת קצת פרופורציות כשמתחילים להבין את גודל הסכסוך. אם נניח החוק ברוסיה היה מאפשר סחר בנשים (ואני לא יודע אם הוא לא, אגב ליומולדת תביאו לי כזאת: 1 2 3 ) אז ארצות הברית לא היתה מתערבת, אם הוא היה מאפשר לנצל ילדים בשכר רעב (ואני לא יודע אם הוא לא) אז ארצות הברית לא היתה מתערבת, אם הוא היה מונע זכות הצבעה מנשים (ואני לא יודע אם הוא לא) אז ארצות הברית לא היתה מתערב ואם הוא היה מאפשר כריתת יערות וזיהום האוויר (ואני לא יודע אם הוא לא) אז ארצות הברית לא היתה מתערבת.
אולם, כשהדבר נוגע לכיס של האמריקאי (ובמיוחד התאגיד האמריקאי) אז יש כאן מקום לחשוב על חרם.
תאילנד, לדוגמא, חברה בארגון הסחר העולמי, אך תיירות המין בה גואה, ללא קשר אם מדובר בעבירה או לאו. אני לא חושב שמי מהקוראים יכול להשוות את הזוועות שעוברות ילדות בנות 8 בעת שהן נאנסות על ידי תיירים (לרוב באמת ממדינות 'נאורות') לכך שזמרת שמרוויחה 193,700,000 דולר לסיבוב הופעות תקבל עוד כמה שקלים.
אבל, לרגע, נשווה בין החומרה של הגנה על קניין רוחני לחומרה של הגנה על קניין מוחשי, כשם שצריך לעשות על מנת לקבל דברים בפרופורציה. נניח שברוסיה יש אדם שגונב מאמריקאים ונחבא שם בחסות החוק (אם נניח, הוא מנהל קזינו, שהוא גם לא חוקי בחלק ממדינות ארצות הברית), האם הדבר היה מונע את הצטרפותה של רוסיה למדינות ארגון הסחר העולמי?
ומה תוחם את גבול הבלתי לגיטימי? אם לדוגמא ברוסיה, הארץ בה הכל מותר, היה מותר להריץ מניות או לסחור במידע פנים, ולפלוני היה אתר אינטרנט בו היה מאפשר זאת, האם היו מונעים את ההצטרפות של ברית המועצות?
ומה עם הפגיעה בקניין אמריקאי היתה שניונית, נניח שארצות הברית מבססת את כלכלכתה על יציבות מחירי הנפט, ואני מחר ברוסיה מחליט שאני מפיק נפט במחירי היצף, האם אני לא פוגע במניות של חברות אמריקאיות ובכך פוגע גם בקניין האמריקאי? ומה אם אני פשוט אקים חברה יעילה יותר? אני לא חושב שלטיעון של ארצות הברית יש כזה משקל חזק.
למדינה יש את הסמכות לקבוע מהם דיני הקניין שלה כמו שיש לה סמכות לקבוע את שאר הדינים. וכשם שכשעושים עסקים בסין יודעים כי חופש ביטוי יהיה לנצח מוגבל, כך – ובאותה רמה של צביעות – צריכה להבין ארצות הברית כי הקניין הרוחני לא זוכה להגנות מפליגות בארצות הברית. כשם שאפילו אמריקאי בסין לא יוכל לצעוק "דמוקרטיה!" כך ברוסיה לא יוכל לצעוק "קניין!"
הטיעון האמריקאי באמת נשמע מגוחך ולא מידתי.
אגב כסף, איך הולך עם הפרסומות?
אוי, יש פרסומות.
האדבלוק הזה, אי אפשר לדעת מה הוא מסתיר :\
סוף סוף מישהו חושב על הילדים!
ישנה פליטת קולמוס: בפסקה הלפני אחרונה, רשמת "ברית המועצות", כאילו 15 שנה לא עברו.
יהונתן
המסגרת של ארגון הסחר העולמי היא מסגרת הסכמית – שאומרת שבין כל המדינות שחברות בWTO יש הסכם סחר שבו כל מדינה מגבילה את עצמה יחסית לצרכי השניה (נגיד בהגבלה על המכסים או בהתנהגות דומה לכל המדינות שחתומות על ההסכם), כאשר המדינות שנכנסו כאשר הוקם הארגון ב95 ע"ב הסכמי הGATT מ1947 התחייבו רק להסכמים הבסיסיים בין כל המדינות. אך כל מדינה שרוצה להצטרף לאחר הקמתו צריכה לחתום על הסכם נפרד מול כל 149 המדינות החברות האחרות (מול כל מדינה בנפרד).
כך שכאשר סעודיה רצתה להצטרף לארגון היא הייתה חייבת לחתום על הסכם סחר מול ישראל בתנאים שישראל דרשה. כי אחרת לא הייתה יכולה להצטרף ולהנות מכל ההטבות שנותן ההסכם הגלובאלי של הWTOבסחר העולמי.
הנורמה הבסיסית פה היא חוזית, כלומר המדינות יכולות להסכים על כל דבר – שהמדינות שבתוך הWTO הסכימו שכל מדינה שרוצה להצטרף חייבת להסכים עם כל מדינה בנפרד – וכך חיזקו את יכולת המו"מ של כל מדינה חברה.
ההסכמים הבסיסיים גם מגבילים מדינות וחברות שעובדות בתוך המדינות הללו לעשות DUMPING של סחורות מתחת למחירי עלות במדינות שונות (כלומר חברה סינית לא יכולה למכור נגיד מכוניות (אפילו מעודף ייצור) בארה"ב במחיר X ובישראל במחיר עשירית הX (בהנחה ועלות הייצור יותר גבוהה – יש מודל מתמטי שלם, לא ניכנס לזה).
ההסכמים הולכים BOTH WAYS – מחד כל מדינה מגבילה את היכולת שלה ושל חברות שלה לפעול בצורות שונות לפי ההסכם, כך גם המדינה בצד השני מגבילה את עצמה מלחסום סחר מאותה מדינה ראשונה באמצעות מכסים לא שוויוניים או סבסוד וכד'.
שורה תחתונה, לא מדובר פה בנושא אחד בלבד – אלא בשורה של הסכמים בין מדינות שבנוייות על הסכמים שנדונו במשך יותר מ-50 שנה בין יותר מ-150 מדינות. וכל מדינה צריכה לקחת את ה"טוב" ביחד עם ה"רע" – או לא להצטרף
אני חושב שאתה מעט לא הוגן. תאגידי המוזיקה הגדולים יושבים בארה"ב ולכן יש לממשל אינטרס מובהק שהם ירויחו כמה שיותר כסף שממנו הם משלמים מיסים לממשל. בצורה דומה מדינת ישראל במשך שנים הגנה על הפרות הפטנטים של טבע והיתה מוכנה להסתכסך עם ארה"ב על רקע הנושא הזה.
בסופו של דבר רוב הכסף ש allofmp3 עושים בא על חשבון יוצרים אמריקאים. אם היה מדובר באתר שמוכר רק שירים רוסים לא נראה לי שלמישהו היה אכפת.
דין,
זה בדיוק העניין, אם מדובר על מערך הסכמי, מדוע התנאי ההכרחי הוא דווקא קבצי MP3, ולא נשים שנסחרות, או נניח סחורות אחרות? אם המערך הוא הסכמי, האם שירותי מין לא צריכים להיות מפוקחים (יש מעבר חופשי גם של שירותים, לא?) והאם בכלל הסחורה האמריקאית שנמכרת באתר רוסי היא סחר בין מדינות?
ומרק,
בדיוק העניין, מדוע האמריקאים מגנים דווקא על האינטרסים של בעלי ההון שלהם ומעלימים עין מעניינים אחרים?
במילה אחת – כסף.
בהרבה מילים – תאגידי המוזיקה הגדולים מקושרים. הם מקושרים מספיק חזק כדי שיהיה להם נציגים אצל מקבלי ההחלטות, בין אם מדובר בנציגים שלהם שהוכנסו לשם ובין אם מדובר בכאלה שמקבלים טובות הנאה, שלא לאמר שוחד.
חוץ מזה, שיש דברים רווחיים לכל הכיוונים שמאפשרים לארה"ב להעמיד פנים נאורים ולגרוף רווחים.
יש לך תיירות מין בתאילנד? כשהאמריקאי רוצה בנות 8 הוא צריך לטוס לשם. זה אומר לרכוש כרטיס טיסה, מה שעוזר לתזונה של חברות התעופה שכמובן – משלמות מיסים למדינה.
אני רק רוצה לראות מה יקרה ביום שבו מישהו יקים ברוסיה שירות דומה לשירות המדובר, רק שהפעם – אחד כזה שטורח להעביר כסף לאמנים על בסיס השירים שלהם שהורדו (והכוונה – ישירות לכיס של האמנים בלי לעבור דרך התאגידים). אם דבר כזה יתפוצץ זה בהחלט עלול לחשוף את הפנים המכוערות של התעשיה.
ניצן,
ברור שכל העניין הוא כסף. זה כל הסיפור, אם זה כסף, אז למה זה כל כך מסריח? למה זכויות יוצרים נחשבות יותר מקניין אמיתי?
כי הלוביסטים של תעשיית הקניין הרוחני [sic] חזקים יותר, וזה בעיקר כי יש למעסיקיהם יותר כסף.