הבעיה עם סטטיסטיקות והסתמכות על תורת המשחקים בחיים היא שאתה צודק, ואתה מבין כמה אין לך שליטה על כל הגורמים האחרים במשחק. אתה מבין שהעובדה שאתה מתאר את המצב כבר משנה אותו, אולי כמו החתול של שרדינגר, וקובע עובדות שנוצרות רק עקב קיומה של המדידה.
 (cc) Half_Pinay_-_LaFilipinaNegra |
דבורית כתבה לפני מספר חודשים על למה היא בוחרת לחיות לבד, הטקסט זכה לביקורת רבה והותיר ככל הנראה את חותמו לא רק עליי. אבל אני תהיתי לאורך החודשים האלו האם היא צודקת. האם ראוי לחיות לבד בתל-אביב ולהרקב למוות עד שיאכלו אותי החתולים שאני אגדל כדי להפיג את הבדידות (תודה לנועה ללינק ולרעיון) או שאני אנסה לחיות במערכת זוגית "נורמאלית" כמו כולם. לכל צד יש יתרונות וחסרונות, ותמיד צריך לזכור כמה זה כואב לחיות לבד לפעמים, כמו שצריך לזכור כמה הבדידות לעיתים עוזרת. הבדידות מאפשרת את הנוחיות לצור, להיות מי שאתה באמת בלי כפיפות לביקורת פנימית רבה מדי, בלי להמנע מדברים שעשית עד היום וכנראה מפריעים לאלו שרוצים להיות קרובים אלייך. הבדידות היא חיים בלי פשרות, חיים בדרך שלך, בלי התחשבות באחר, ואולי דווקא מתוך התחשבות לאחר, כי אתה רוצה לא לפגוע בו ולא להתחיל להתמקח איתו. |
אותה בדידות שלעיתים כל כך כואבת לך היא לפעמים בדיוק מה שאתה צריך.
אני אמרתי לעצמי לפני חודשיים שעד גיל 28 אני צריך לקבל החלטה: האם אני נשאר ערירי, תל-אביבי ולא מתפשר בחיים או שמא אני אתמסר לחיי משפחה ואתחיל לנסות לחפש כלה, ילדים וכו'. גיל 28 נראה לי בחירה הגיונית, שנתיים עד גיל שלושים, ולא רחוק מדי מהדוקטורט המיוחל. הבחירה היתה בערך שבוע אחרי מאורע שגרם לי לחשוב שנית על איך שאני תופס את האהבה. נכון, אני לא מהחסידים של מונוגמיה, אבל למעט בחורה אחת שניהלתי איתה מערכת מבוססת מין ומין בלבד, לא הייתי במצב בו אני תקוע בין שתי נשים. אז אני מניח שאם כבר מערכת יחסים, אז מערכת יחסים זוגית.
המציאות לעיתים משנה לך את התכניות, כמו שאמר ג'ון לנון, אבל גם לה קשה להתווכח עם הסטטיסטיקה ועם חוק המספרים הגדולים. גם אם קורה משהו אתה יכול להיות בטוח שהטבע והמתמטיקה יחזירו את שווי המשקל לכנו. אתה יכול להיות משוכנע שהחוק הגדול, שקובע את הגורל, לעולם לא ישתנה.
אתה חי את החיים שלך בשביל סיבה כלשהי, אתה חי עם תחושה של שליחות, אתה יודע מה אתה רוצה לעשות. הדבר היחיד שלא היה לך אף פעם בתכניות האלו הוא משפחה. אתה נהנה מהרווקות, מהעובדה שכשרוצים לנגן עד מאוחר לא צריך לחזור הביתה, מהיכולת לקום שעה מוקדם יותר, לקרוא את החדשות באינטרנט במיטה בלי להפריע לאף אחד, מהיכולת שלך לקבוע מתי וכמה אתה הולך לישון (אם הצפצוף הזה לא מפריע לך), אבל איפשהוא אתה יודע שאתה גם סובל מזה. אתה יודע שלמרות שיש סיבות רבות לישון לבד, זה לא עוזר.
עוד שלושה חודשים עד גיל 28, ואני באמת צריך כבר להחליט.
אגב, יש תמונות מהמצעד.
אני מזדהה עם כמעט כל מה שכתבת.
חבל שאתה מלחיץ את עצמך. בתור אחד שכבר היה בן 29 לפני 3 חודשים, אני יכול להגיד לך שהחיים נמשכים גם בלי לקבל החלטות.
אני יוצאת מנק' הנחה שטובים השניים מן האחד, ושזה לא משפט סתום וקלישאתי.
אז כן, קל לבן אדם לתרץ לעצמו מדוע הוא "עדיין" לבד, יעני "אני בוחר להיות לבד", אבל העובדה שאתה כותב על זה בכל כך הרבה פוסטים, מעידה כנראה ש'לבד' הוא לא הבחירה הראשונה שלך.
החופש שיש לבן אדם כשהוא לבד, מתחלף ברוב המקרים בכבילות לעצמו, כבילות שהוא רוצה להשתחרר ממנה כי הוא מרגיש צורך להעניק לאדם אחר, כך אנחנו מרגישים כשאנחנו הופכים הורים, ועוד לפני כן, כשאנחנו מוצאים בן זוג ומגלים כמה כיף לדאוג לו ולפנק אותו.
די עם התירוצים.
לטעמי, העניין הוא אחר לגמרי. חלק מחוסר הרצון להיות לבד נובע גם מההיקשרות לפוזה של הבחור הבודד המתחבט, הכותב על כך פוסטים רבים וזוכה בתמורה לאהבה מהסוג שנמדד במספר הטוקבקים. אהבה כזו נוחה יותר, לא מעיקה ברגעים שלא רוצים בחברתה, לא דורשת ממך לעמוד בתדמית ששידרת בהתחלה, ורק גדלה עם כל מריבה.
יהונתן, תשאל את עצמך: האם הבדידות הייתה נוחה כל כך אם לא הייתה לך אפשרות להפליג בחיבוטי נפש פומביים מדי שבוע ולזכות בתמורה בטוקבקים מענגים לרוב?
לנה,
אני חושב שההתחבטות היתה קיימת גם אלמלא הבלוג. (חוסר) הרצון שלי להיות לבד לא באה בגלל הטוקבקים ובגלל הרצון לתשומת לב. ההפך, דווקא במערכת יחסים אני מקבל תשומת לב. הבעיה היא שמחיר של מערכת יחסים היה קשה מאוד.
אהבה היא לא משהו מעיק, אבל היא כן משהו שמגביל, לפחות מבחינתי, את הדרך אל האושר.
ולגבי השאלה שלך, אני חושש שאם תלכי לארכיון (לשנים 2002-2003, עוד לפני שהיה בלוג באמת) תראי שזו היתה ההתלבטות שלי גם כשהדברים נכתבו למגירה. הבדידות שלי היא לא בדידות בחיים, אלא בדידות ממערכת זוגית בלבד – אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, פשוט לא באהבה אמיתית, כזו שבאה ללא כל תנאים.
איך אתה מסביר את זה שאתה לבד, באמת?
בדידות= פשרה
פשרה שהיא בחירה בדרך הקלה
בדרך בה הכל חשוב מלבד ההתחשבות בעצמך
בדידות= בריחה
קרירה, דוקטורט, בילויים…הם רק תירוצים, תירוצים שקל להאמין בהם, גם אני חטאתי בהם. הרי אפשר לשלבם במערכת הזוגית כמו בבדידות. חוצמזה מה הם "שווים" אם אין עם מי לחלוק את אותן חוויות והצלחות….
הרשימה הזכירה לי שיר "הבדידות, גרמה לי להתחבר לעצמי, החיבור צמצם את הצורך באחרים וחזק את בדידותי"
בהצלחה ולא רק בשלושה חודשים…
לימור,
אני לא בטוח שבדידות היא פשרה שהולכת בדרך הקלה. לעיתים צריך להבין שיש לי עם מי לחלוק חוויות, פשוט אין לי מישהי ספציפית שהולכת לישון איתי כל לילה. אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, שלא הולכים לישון איתי, אבל יודעים עליי יותר מכל בת זוג.