ביום שני הייתי בכנס של הפורום הישראלי לקניין רוחני בתור אורח מטעם NRG. פרט ל"סקופ" קטן בו השר שטרית הסביר לאיגוד לשכות המסחר כי הם לא השחקנים היחידים במשחק, לא היה יותר מדי להגיד על מה שקרה שם, אז כתבתי לNRG בערך אלף מילים. לא משהו חדש, לא משהו מיוחד – אבל לא יצא מוצלח כמו של מיכאל בירנהק.
דר' בירנהק מפרט בצורה נהדרת את סעיפי החוק ודן בעיקר בהשלכות. את מה שכתב אפשר (אולי) לנסות לסכם בפסקה הזו:
תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים.
ראו גם "קניין רוחני: לחשוב על האינטרס הציבורי, לא הפרטי" (גירסא קצוצה), דר' בירנהק מיכאל, ynet.
ואת מה שאני כתבתי אפשר לסכם כך:
אם נסיק מתחום הפיראטיות המוכר לנו ביותר, המוזיקה, נוכל לראות שהיצירה החדשה מבוססת כיום על השפעות והשראות מאמנים אחרים. אמני פופ מעתיקים קטע קצר מיצירה ומסתמכים עליה על מנת ליצור משהו חדש. על חורבות האמנות של העבר מוקמת תרבות חדשה, תרבות קופי פייסט. ישנם אלה שתובעים כל מי שמעתיק חלק קטן מהמוזיקה ויוצר ממנה משהו חדש לגמרי: כך נתבע הראפר ג'יי זי על כך שלקח מספר תווים משיר של ג'ורג' קלינטון והעתיק אותם במחזוריות. התובעת היתה חברת ברידג'פורט, שהשיגה את זכויות היוצרים לשירי קלינטון בצורה מפוקפקת. כך היה גם עם די ג'יי דיינג'רמאוס, הידוע כיום בתור נארלס בארקלי, ששילב אלבום שלם של אותו ג'יי זי עם האלבום הלבן של הביטלס, ויצר את "האלבום האפור".
"העתק, הדבק, העתק, הדבק, העתק, הדבק", יהונתן קלינגר, 2006.11.22
אגב, אני חושש שעם חוקי זכויות יוצרים חמורים יותר לא הייתי יכול להעתיק את הקטעים לטקסט, ומי יודע – אולי היו גם מחדירים לי וירוס זדוני?