סיון טוהיג מנסה להסביר במאמר שפורסם השבוע ברג'יסטר מדוע זכויות היוצרים מתות בכל מקרה והתאגידים הגדולים נהנים מכך הרבה יותר מהאזרח הקטן. (פרשנות גם בבלוג שלו). טוהיג הוא צלם עיתונות מוערך שזכה בלא מעט פרסים וטענתו העיקרית היא שהצפת האינטרנט בתמונות בהן זכויות היוצרים אינן מובהקות, נניח כמו במקרה של קריאטיב קומונס, ואפילו במקרים בהם אין זכויות בכלל (שהתמונות הועברו גם לנחלת הכלל), יוצרת כשל שוק שמביא לכך שמחיר התמונה האינדיבידואלית שלו יורד ומונע ממנו להשתכר.

טענתו נכונה, בגדול, אם כי פרשנותו לטענה אינה נכונה. אכן, העיתונים הגדולים מרוויחים ממצב זה (כמו גם התאגידים ששולטים בהם) והצלמים לא. אולם, רווחם של התאגידים הוא תוצאה אחת מני רבים של השיתוף בקבצים בצורה חוקית. הרעיון ה"קומוניסטי" של ביטול הקניין הרוחני באמצעים חוזיים (וראו מאמר מעניין של דר' יובל קרניאל שפורסם היום על חלק מההשלכות המסחריות) עשוי לספק לחברה יותר תועלת ונזק.

ראשית, עיתונות אמיתית לא יכולה לסמוך על יד המקרה ולקוות שיהיה צלם שיצלם במקרה במצלמופון שלו את האירוע שיתרחש. עיתונות צריכה צלם אמין, אמיתי, איכותי שידוע שלא בא בזול. שנית, העיתונות אינה יכולה לסמוך על כך שהתמונות יועלו לרשת באותה מהירות כמו שהעיתונות רוצה – והרי ידוע שבתחום חשוב לפרסם ראשון. שלישית, העיתונות לא יכולה להרשות לעצמה פרסום של תמונה זהה בשני עיתונים שונים. רביעית, עלויות מציאת התמונה לעיתים עולות על התשלום הזניח יחסית לצלם.

מעבר לכך, קיומו של מקצוע וכלכלה אינה ערובה לכך שהיא תמשיך להתקיים. מקצועות רבים חלפו מהעולם בשם התחרות החופשית, ואין כל חובה לשמר את המקצוע באמצעות החוק רק כי הטכנולוגיה התקדמה וייתרה את המקצוע (למרות שאיני בטוח שהמקצוע התייתר כלל וכלל). האם ראוי שטלויזיה תכחד בגלל האינטרנט? ככל הנראה. אולי הרפורמה בדיני זכויות היוצרים שטרם באה תבוא דווקא בצורה החוזית של הסכמים בין משתמשים.

אולם, יש טעם בדבריו של טוהיג בכל הנוגע להעדר אכיפה כנגד תאגידים שמפרים זכויות. קשה לאזרח הקטן למצוא את מחוז השיפוט של אתר אינטרנט עלום שהעתיק את תמונתו ללא כל ייחוס או אף ללא בקשת רשות. העדר היכולת הכלכלית לאכוף מייצג כשל שני, שאולי ראוי לפצות עליו באמצעים דיגיטליים של בוררות זולה ומחייבת. אולי, במקרים קיצוניים, ראוי לחייב צלמים שמעוניינים להגן על הקניין שלהם להטביע Watermark על התמונות כדי למנוע שימוש מסחרי בהם? (וראו גם את הפוסט של אדר מהיום בנושא גניבה ויראלית לכאורה)

אבל מה יהיה עם מקצוע העיתונאי והצלם? האם באמת אלו יכולים להיות מוחלפים על ידי הבלוגים ותוכן מבוסס גולשים?
 אני חושב שלא. עיתונאות היא מיומנות – מיומנות של כתיבה על המיותר לעיתים, כתיבה על הנדוש, דיווח על מידע שלא בהכרח מעניין אותך – וזה נעשה מדי יום על ידי אותם העיתונאים. העיתונות כפופה גם לשיקולים של מפרסמים ועורכים, האם בתקשורת היו מגלים סובלנות כלפי ביקורת עצמית באותה מידה שמגלים בבלוגוספרה (ובבקשה חנן, אל תסגור את וובסטר).

הייתי רוצה להאמין שהתחרות האמיתית בין העיתונים תביא לביקוש רב יותר לעיתונאים איכותיים שיביאו תוכן שניתן לפרוט כדיווידנדים, אולם הבעיה היא שהעיתונות לעיתים הולכת למכנה המשותף הנמוך ביותר ומתעניינת בסקירת עכברים ודיווחי תנועה הרבה יותר מאשר בתרבות. במקרים כאלו זכויות היוצרים צריכות לפעול להגנה הן על הקורא והן על הכותב. אם כל כותב היה עובר למודוס עצמאי, בו הוא יכול לעמוד בזירת מסחר ולנסות למכור לכלל העיתונים את הכתבה (ולא כבול בהסכם פרילנס) כיצרן תוכן, אזי המירוץ היה הופך ממירוץ לתחתית אל המירוץ לפסגה (ראו גם שוק חופשי וזכויות יוצרים). במקרה כזה העיתונים היו מזהים תוכן איכותי ומעוניינים לרכוש אותו – והיצרן היה יכול לבחור את המדיה שמציעה את הכסף הרב ביותר.

הבעיה היא שהעיתונות לא מעוניינת במצב כזה – ולכן היא נותרת מנצחת. השוק, כשוק, צריך למצוא זירה אלטרנטיבית שיכולה להציף את תכניו מבלי לפחד מאבדן זכויות היוצרים. להותיר את היצירה עצמה אצלו, ורק לקבל קישור מהאתר המרכזי. במקרה כזה אתרי החדשות יפנו לאתרים אישיים של יצרני התוכן שיוכלו להרוויח מהפרסומות באתרם, אולי.

Technorati Tags: Content, Copyright, Sion Touhig, Photojournalism, Law, Technology, Coke, Viral, media