תרזה בראדלי, פסיכיאטרית בוגרת משפטים תבעה את גוגל על הסכום השערוריתי של חמישה דולרים (דרך שליו בן ארי). הסיפור, בקצרה, החל כשבראדלי נרשמה לשירות Adsense על מנת להציג את המודעות באתרה, וכשרצתה לבדוק את תוכן המודעות הקליקה עליהן. בעקבות ההקלקה המאסיבית ביטלה גוגל את חשבונה והשעתה את חמשת הדולרים שהיו בו.
בראדלי הגישה תביעה (קנטרנטית?) להשבת חמשת הדולרים וגוגל השיבה מלחמה והגישה בקשה למחיקת התביעה.

בית המשפט אישר את רוב בקשתה של גוגל, אך דחה טענה אחת. בראדלי בין היתר תבעה על כך שגוגל מחקה מחשבון הג'ימייל שלה את התכתובת הקשורה להסרת חשבון הAdsense שלה. אותה טענה עשויה להתברר כנכונה ולחייב את גוגל בתשלום פיצויים (על הנזק?). אולם עד שטענה זו תעמוד למבחן יש להבין סוגיה- טענה זו היא בסיס, לדעתי, למשפט האינטרנט. השאלה האם המיילים של בראדלי שאוחסנו אצל גוגל הינם רכושה?

התפיסה הקדומה של רכוש הבינה כי רכוש מוחזק בידי האדם או רשום במרשם ציבורי כלשהו כבחזקתו. אותה גישה גם צודדה בכך שאדם יכול לעשות בקניינו כרצונו. בין היתר, אם אדם פרטי היה פותח חצר ומאפשר לציבור הנאה ומשחק בחצר, ברור שכל נטיעה במקרקעים אלו ובניה בהם לא היו מקנים (אלא במקרים חריגים) זכויות קנייניות, ולבעל הקרקע היתה הזכות או לפרק את הנטוע והבנוי או לשמור אותם לעצמו (לדוגמא, חוק המקרקעין, סעיפים 21, 22).

באותה צורה ניתן לבחון את המקרה של ספקי דואר אלקטרוני ו\או פלטפורמות רשת הניתנים כ"שירות" לציבור. מדובר בקרקע שהיא מעין-ציבורית, אך לא בהכרח כזו. ישנן לא מעט דרכים לבחון שיטה זו, בין היתר באמצעות בחינת הסכמי השימוש בין המשתמשים לציבור. שוב, השאלה היא לא בבעלות לקניין הרוחני ולזכויות היוצרים, אלא לזכות הקניין על המידע והזכות להפקיע את מידע זה בכל רגע נתון.

ברוב הסכמי השימוש ישנו סעיף המקנה לבעל האתר זכות לעשות שימוש כלשהו במידע, תוך הגבלה זו או אחרת. אולם, בדרך כלל הזכות אינה כוללת את הזכות להפקיעו. בכדי לאפשר לתובע פוטנציאלי כמו בראדלי זכות תביעה על אבדן המידע היא תזקק להוכיח ש(א) המידע אכן הועלם (בעיה עובדתית) וש(ב) נגרם לה נזק
עקב העלמות המידע (בעיה עובדתית); אך לנתבעים תעמוד טענת הגנה כי (ג) היתה להם הזכות למחוק את המידע במסגרת תנאי השימוש.

אם נשווה את סעיף 7 בתנאי השימוש באתר בלוגלי, לדוגמא, שקובע שלאתר יש אפשרות לשנות את היקף השירותים וזמינותם (ומבטל אפשרות לטענה כנגד זה) לתנאי השימוש של ג'ימייל, שקובעים כי לג'ימייל יש את הזכות להפסיק את השירות וגם לתנאי השימוש של ישרא-בלוג. כלומר (וככל הידוע לי) הנורמה הקיימת היא שלאתר יש את הזכות להפסיק את מתן השירותים – עם כל ההשלכות הקשורות בכך. אם כן, אזי ברור שכמו שלאדם המפעיל גן פתוח, גם לאתרי האינטרנט הזכות לסגור את שעריהם בצורה מוחלטת ולהפסיק את השירות, תוך גרימת אבדן של מידע יקר לציבור רב, ומבלי מתן כל דרך לשפות על אבדן מידע זה.

אולם, בכך עדיין לא מתייתרת השאלה לגבי מחיקה ספציפית. למרות קיומו של קניין רוחני וזכויות בו, למידע המאוחסן יש ערך רב מכך. למידע המאוחסן יש בדרך כלל השלכות על החיים האישיים והאפשרות לנהל עסקים. על כן, מחיקה של הודעה ספציפית או פוסט ספציפי, שלא עברו על תנאי השימוש באתר, עשויים להיות שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב. אותו שימוש עשוי לזכות בפיצוי. אולם, קביעה זו היא רכה מדי בכדי לבסס טענה משפטית בכל הנוגע לזכות הקניינית במידע.

לדעתי לכל אתר אין זכות חוזית למחוק סתם כך מידע (ואם המחיקה נעשתה על מנת להעלים מידע הנוגע לעילת תביעה) לא רק מתוקף חובת תום הלב לצדדים בחוזה, אלא גם מתוקף התחייבויותיו לספק את השירות עצמו. אותה תניית תום לב, שהנשיא בדימ' ברק המליכה בעקרון מלכותי, היא הדרך בה מפרשים את החוזה.

הבעלות של אדם על הודעותיו, אף אם הן מוחזקות אצל אחר, תצטרך לבוא מהעקרון הלוקיאני שנובע מזכויות האדם הטבעיות – לפיהן כל שעושה אדם הוא קניינו (זה להודעות שנכתבו על ידי האדם) ולכן יהיה איזה צורך בהסדר משפטי שיקבע כי כל הודעת דואר שנשלחת לאדם ניתנת לו מתנה והופכת לקניינו. אותה רפורמה שתנסה להחיל עקרונות ממשפט המציאות אל משפט המכונה עשויה להראות מלאכותית ביותר.

הסידור המלאכותי של הכנסת הסדרים למשפט המכונה עשוי לבוא במקום תנאי בחוק שיקבע כי תוכן שמיוצר על ידי גולשים ומאוחסן אצל ספקי שירות הוא בבעלות הגולשים אלא אם נקבע אחרת (כמובן שמהווה הסדר מחדל בלתי יעיל שישונה באמצעות חוזים). אולם, גם עודף רגולציה של תחום משפט המכונה עשוי להיות בעייתי כאן.

Technorati Tags: property, intellectual, copyright, bradely, court