רבות עוד יכתב על הכרעת הדין במשפטו של האזרח חיים ר', ואני מקווה שחזקת החפות הפעם היתה חזקה דיה כיוון שחיים רמון התנהג בצורה יחסית אצילית עד להרשעתו (עד כמה שאצילי היתה התנהגותו אפוסטפריוי למעשה המגונה). בפסק הדין עצמו עמדו שתי שאלות למבחן: (פ 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון); הראשונה היא האם אכן נשיקה עם הלשון היא מעשה מגונה. השאלה השניה היתה האם חיים רמון זכאי להגנה מן הצדק בעקבות ההתנהגות השערוריתית של המדינה שהביאה להאשמתו.
שתי שאלות אלו הינן שאלות שבמשפט ולא שאלות שבעובדה, ואני מקווה שבית המשפט המחוזי יחליט אחרת בערעור מבלי להדרש לעינוי דין נוסף שעוברת ה', המתלוננת כנגד רמון. שאלת ההגנה מן הצדק היא שאלה שבתי המשפט בדרך כלל לא מבינים כלל. במקרה זה, בית המשפט נדרש לסוגיה ודחה אותה כלאחר יד, מבלי לדון כלל בשאלות המתעוררות באמת.
האם לבית המשפט יש סמכות לבטל כתב אישום כאשר ראיות כתב האישום הושגו במרמה, ורק לאחר מכן התקבלו הראיות הרלוונטיות? בית המשפט קובע, לאחר ששוקל כי:
בסופו של דבר, אפילו היתה פגיעה בהגנת הנאשם, שומה על ביהמ"ש לערוך איזון בין שני אינטרסים נוגדים – בין זכותו הבסיסית של הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס הציבורי – בקיומו של ההליך הפלילי והחשש לפגיעה בקרבן העבירה אם ההליך הפלילי לא יקויים או לא ימוצה. מצאנו, כי באיזון בין שני האינטרסים, במקרה שלפנינו, הכף נוטה באופן ברור לטובת האינטרס הציבורי וננמק: כפי שהוסבר, הפגיעה בהגנת הנאשם לא היתה משמעותית. אל מול זה, בוצעה עבירה שיתכן ובנסיבות אחרות היתה נחשבת לעבירה שאיננה מן החמורות, אך בהתחשב במכלול הנסיבות בהן בוצעה העבירה, חומרתה מתעצמת והיא מקבלת מימד בעל משמעות ציבורית ניכרת. לאלה יש להוסיף את הפגיעה הקשה במתלוננת שהיתה גלויה לעין במהלך השעות הרבות שהעידה בפנינו.
באף אחד מהתמלילים לא נמצאה סתירה בין דברים שאמרה המתלוננת בעדותה לבין מה שנשמע בתמלילים. תוכן התמלילים נוגע לדברים שנמצאים בשוליים של החקירה ולא במהות העבירה עצמה.
באיזון שבין הפגיעה המזערית שנגרמה להגנת הנאשם אל מול חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, גובר האינטרס הציבורי שההליך הפלילי ימוצה עד תום.
כלומר, בית המשפט קודם ירה את החץ ורק לאחר מכן צייר את המטרה. המתלוננת חזרה על מה שאמרה בהאזנות הסתר (שנגבו שלא כדין) וכיוון שכך, אין צורך בהאזנות הסתר, שבכלל הובילו למציאת התלונה, ולכן אין צורך לבטל את כתב האישום. (טענה רקורסיבית לכשעצמה). כך בעצם הכשיר בית המשפט את הפגיעה בזכויות חוקתיות של נאשם וקבע כי גם אם בוצעו האזנות סתר, אין בכך כדי לפגוע בזכותה של המדינה להביא ראיות שמבוססות עליה.
כל פסיקה זו באה כחצי שנה לאחר פסק הדין בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נגד מדינת ישראל) שקבע בין היתר כי ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות אדם ובזכות להליך הוגן יפסלו. לכשעמד בית המשפט בשאלת הזכות להליך הוגן מול האינטרס הציבורי קבע בית המשפט כי:
השאלה המרכזית המתעוררת בהקשר זה הינה האם המחיר החברתי
הכרוך בפסילת הראיה גבוה מן התועלת האפשרית שתצמח מכך. הפרמטרים העיקריים בעניין זה
הינם חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה. כאשר מדובר
בראיה חשובה ומכרעת לתביעה וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם חמורות מאד, הרי פסילת הראיה
עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים הנוגדים שעניינם לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור
ועל נפגעי העבירה. בנסיבות אלה, פסילת הראיה תוביל לידי כך שהאשם בביצוע עבירות חמורות
לא ייתן את הדין על מעשיו – תוצאה שעלולה כשלעצמה לפגום בעשיית הצדק ובאמון הציבור
בבתי-המשפט. מטעמים אלה, נוהגים בתי-המשפט באנגליה ובאוסטרליה להתחשב במידת חיוניותה
של הראיה ובחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, בבואם להכריע בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו
שלא כדין
הראיה אכן היתה חיונית בכדי להרשיע את רמון. ללא הבאת אותה הראיה לא היתה מתחילה החקירה כלל. מצד שני, חומרת עבירתו של רמון היא פחותה ביותר (בית המשפט היה מבין הראשונים שקבע כי נשיקה הינה מעשה מגונה) ולכן שני המבחנים מצביעים על כך שהיה ראוי להפעיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק. אולם, לא כך בבית המשפט השלום, זה החליט חרף כל זאת להרשיע את רמון.
האם די בכך כדי לזכות את רמון בערעור? כיוון שמדובר בשאלה משפטית תיאורטית למחצה, אני מקווה שלא נזדקק לדון בשאלת חומרת העבירה ולדון את רמון לכלא. אולם, אני מקווה שנוכל לזכותו מדוקטרינת ההגנה מן הצדק, שהאינטרס הציבורי הוא שתורחב כדי למנוע מהמשטרה לנהוג בצורה לא חוקתית.
חשוב להבין שאנו "מענישים" את המדינה על התנהגות שאינה הולמת מסיבה חשובה – אנו רוצים שהיא תפגע בחירויות האזרח במינימום, ולכן מניעת האפשרות להרשעה תהיה תמריץ מספק כדי לאפשר לשוטרים לנהוג בצורה אדיבה ואצילית עם אזרחים.
מרתק ושאלה:
מעולם לא התעמקתי בפלילים, אבל למרות הלכת יששכרוב המפורסמת אני חושב בבפרשת יפת נקבע המבחן להגנה מן הצדק (מצטט מאיזה אתר משפטי את עיקרי ההלכה): "…התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, כלומר, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם "…מקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו".
המקרים בהם יבטל בית המשפט כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, הנן מקרים נדירים ביותר. לא כל מעשה נפסד של רשות יצדיק מסקנה שדינו של כתב האישום – להתבטל.
אני מסכים איתך שהגיע הזמן שהדוקטרינה תורחב, אבל אם הבנתי נכון, זה אמור להיות לפי חומרת הפרת הזכויות ולא לפי מזעריות העבירה, לא?
אפי,
הגנה מן הצדק היא לא דוקטרינה פלילית, אלא דווקא דוקטרינה חוקתית. היא נשאבת עוד מהChancery האנגלי, והעובדה שהוא היה מוסמך להטיל סעדים מן הצדק. הרעיון הוא, ואם תשים לב על הלכת יפת, שנוגעת לקרטל הבנקים ולהלכת רבינוביץ' שנוגעת לקרטל הביטוח, שם היה מדובר באנשי שררה שניסו להביא לביטול האישומים כיוון שהם נרדפו ואחרים שעברו על אותו חוק לא. ההגנה מהצדק באה במקרים של אכיפה סלקטיבית של החוק, במקרים בהן ראיות לא הושגו כשורה. הגנה מן הצדק באה כדי לחייב את רשויות השלטון לנהוג לפי עקרון שלטון החוק – להכפיף את כל בני האדם לחוק אחד.
המטרה היא לא לתת פרס לעבריין אלא להעניש את המדינה באותו המקרה.
האיזון של פס"ד השלום הוא נכון, לדעתי.
סביר שביטול ההרשעה ייתפס בציבור כהכרזה על התנהגותו של רמון כלגיטימית.
מעורר אימה לחשוב על כך כאם לבת.