מה בין בר רפאלי לזרובבלה?

הזכות לפרטיות הוגדרה עוד מקדמת דנא בתור "The right to be let alone" על ידי השופט ברנדייס (Olmstead v. United States, 277 U.S. 479 (1928). אותה זכות לפרטיות היא זכות נרחבת ומגנה על הפרט מפני נזקים רבים: יצירת מאגרי מידע עליו, ניהול חקירות וחיפושים ללא צו, פלישה למחשבותיו ופרסום ברבים של מעשיו ואפילו על הרגליו המיניים. אבל מכל נושא זה יש שאלה אחת שעוד זקוקה למענה: מהי מידת הפרטיות שמגיעה לבלוגר שחושף את הרגליו ברבים.

מצלמה
cc-by-nc ron.richardson
השבוע קראה עטרה ישראלי לצלמי הפפראצי להחרים את בר רפאלי כיוון שזו השתמשה בהם על מנת לבנות את הקרירה המפוארת (?) שלה וכעת היא מנסה לברוח מאור הזרקורים. מבלי להשוות בין שתי הפרסונות, ולקראת ההרצאה שאשא ב12.04.2007 במכללה למנהל, אני רוצה להציג פרק קטן בהיסטוריה של הפרטיות שטרם נכתבה, הפרטיות של הבלוגרים.זרובבלהגייט בקצרה (למי שלא מכיר): לפני כחודש ומחצה כתבה זרובבלה (אליזרין וייסברג) את פוסט שערורייתי שנקרא "אני לא אוהבת ערבים", בעקבות הפוסט קצפה הבלוגוספרה הישראלית זעם על דבריה (הברורים מכותרת הפוסט), ולדי דבויריס טען כי היא תוצר של הגזענות הכל-ישראלית, רואה שחורות תמך בזכותה לחופש ביטוי ויונית מוזס קראה להדחתה מאגרגטורים (אתרים האוספים תוכן מבלוגים) ישראלים. כל הדיון התנהל סביב התבטאותה של אליזרין ואפילו אפי פוקס כתב פוסט שבו הוא יורד למעמקי הפסיכואנאליזה ומנסה להבין מדוע היא כתבה את שכתבה.

השאלה הנכונה שנשאלה היתה מדוע הבלוגוספרה מתעניינת במחשבותיה הפרטיות של גברת שכותבת יומן (שהרי בלוג הוא לא הרבה יותר מזה) ואכן מדובר ביומן פופולרי ביותר, אבל קיומו של דיון בנושא הגזענות שלה רק ליבה את השיח ואולי גם הציף את הנושא מעבר למה שהיה ראוי להציף אותו. השאלה שאני מעוניין להציג בכנס על "אנונימיות ברשת – פרטיות, חופש ביטוי או הפקרות" (עם כל הכבוד, נזנח את עידן ה2.0 המיותר) היא על הצד הפחות פורמאלי של הפרטיות, היא על הזכות שיעזבו אותך בשקט בעת שאתה כותב.

הזכות לפרטיות בבלוגוספרה היא זכות מיוחדת; היא זכות in rem (חובה על העולם שלא…) ומחייבת את כל העולם שלא לפלוש לשטחו של היחיד. אבל בעידן ה"בלוג יפה! מוזמן לשלי!" האם ניתן לקרוא לקריאת הבלוג עצמו פגיעה בפרטיות? האם אדם שחושף את כל מאוויו ברשת ומספר על הרגליו המינים המפוקפקים, כמו גם על פנטזיות, ראוי בכלל להעזב כאשר הוא כותב על כך? או לחלופין, האם קיומו של דף ברשת הופך את האדם ל"בר רפאלי" שקמה בזכות הלינקים, הטוקבקים והאזכורים בתקשורת, ולכן אסור לו בכלל לבקש פרטיות לגבי מה שהוא כותב בבלוג?

הבעיה עוד מעמיקה כאשר מדובר בסלברשת כמו אליזרין שמקבלת כניסות בעשרות (אם לא מאות) אלפים בחודש. חייה חשופים לכלל הציבור ואני מאמין שיש כמות לא מבוטלת של בנות שעוקבות אחר חייה בהערצה. האם אותה הערצה מחייבת אותה גם כן, במסגרת התקת הפרטיות מחייה, להתנהגות ייצוגית כמו שכוכבי ערוץ הילדים מחויבים או אולי היא הגיעה למעמדה בשל העדר אותה היצוגיות והתנהגותה ככלל בנות העשרה בישרא-בלוג ויופיה המרהיב?

אם נשווה, רק לצורך הדוגמא, את ישראבלוג לבית הספר התיכון ביישוב קטן בפריפריה ואת זרובבלה למלכת השכבה, האם התבטאות גזענית של מלכת השכבה – לא בנאום בבית הספר אלא בהערה בכיתה כשהמורה תשאל משהו על ערבים – תגיע לידיעות אחרונות? אני לא סבור שאי הגעת הנושא לידיעות אחרונות תהיה בגלל הזכות שלה לפרטיות, אלא דווקא בגלל חוסר העניין לשאר הציבור.

בלוגר שכותב את חייו בעמודי הרשת נוטל מעצמו חלק מאותה פרטיות ואנונימיות
, הוא כבר לא הולך ברחוב ומצפה שלא יזהו אותו, וכבר לא מצפה שלא יבקרו אותו על מעשיו. חלק מהבלוגרים מעדיפים לסגור את הבלוגים לתגובות, כמו אורית קמיר, שמעדיפה שאת הביקורת על דבריה קוראיה יצטרכו לחפש ברשת וחלק מהבלוגרים מנהלים מדיניות תגובות שלא מוחקת כלל ביקורת. אולם סגירת הבלוג לתגובות אינה הופכת אותם ל'ציבוריים' פחות.

חלק מהמחיר של כתיבה ברשת (ואולי חלק מהפרס, עבור בלוגרים רבים) היא אבדן האנונימיות (במובן הרחב של המילה). בעוד שאנשים רבים לא ילכו לעיתונאי ברחוב ויאמרו לו "תקשיב, (לא) אהבתי את מה שכתבת כאן וכאן, ואני ממש מצטער, אבל אתה נראה לי גזען לא קטן", לבלוגר אין את הפריווילגיום הזה, בלוגר מחויב, בגלל האישיות של הפלטפורמה (ואולי כאן המדיום הוא כן המסר) לציבוריות לא פחות מבר רפאלי – אולי אפילו יותר.

אבל היכן עובר הגבול בין חייו הפרטיים של הבלוגר לבין הציבור? האם בלוגר אחד יכול לפתוח במסע חיפוש חברה עבור בלוגר אחר כיוון שהבלוגר נראה לו בודד? בחיים האמיתיים הדבר היה הזוי ואפילו נתפס כפלישה מוגזמת למרחב האישי, בעולם הוירטואלי הדבר לא רק נתפס כלגיטימי, אלא גם עבד. מתוך ניתוח של תגובות רבות בבלוגים אנחנו יכולים לראות אמפתיה בין בלוגרים שמובילה לא אחת ליצירת קשרים וירטואלים על בסיס זהויות שאולות או פסבדונימיות רק כיוון שאת היכולת להפגין אמפתיה ניתן לייחס לחשיפה המוחלטת של הכותב.

לכן, למרות שאנונימיות ופרטיות הן שתי זכויות חשובות, להערכתי, בלוגר שכותב על חייו האישיים מאבד חלק מהן.

Technorati Tags: , , ,

14 תגובות ל-“מה בין בר רפאלי לזרובבלה?

  1. אני חושב שלא הדגשת נקודה חשובה בחיבור בין הדיון על זרובבלה והזכות לפרטיות: יש מי שדן בפוסט שלה לגופו, או בזכותה או אי זכותה לומר דברים כאלה, ויש מי שדן בזרובבלה עצמה וחייה האישיים. יש הבדל בין שני הדברים. מי שמפרסם מאמרים באינטרנט, לא יכול להיות מופתע מכך שדנים בהם (ואני מאמין שהוא מקווה שידונו בהם); זה לא אותו דבר כמו התקפות אישיות ודיון בחיים הפרטיים של אותו אדם.

  2. אני מזכיר לך את מה שאמרתי באל-כנס: "כתיבת בלוג זה כמו לפרוש שטיח פרטי בכיכר ציבורית. השטח הוא שלך אבל הוא חלק מהמרחב הציבורי".

  3. מסכים ומוסיף:
    בלוגרים שמסתתרים מאחורי זהות שאולה, לרוב מתעסקים יותר בהסוואה ופחות ביצירה. כאשר העיניין המרכזי לקריאה של התכנים שלהם הופך להיות סוג של משחק "גלה את המקור", ולא בגלל התעניינות גרידא.

    בעיני בלוג (גם אישי) הוא לא יומן אישי שמונח ברשת. הוא סוג של יומן אישי שהודפס בענק שתלוי על אחד מגורדי באיילון, משום שתעבורת העיניים שחולפות עליו (בדר"כ) היא דומה. יחס הקריאה והאינטימיות לכאורה שיש בין כל אחד ממאות/אלפי הקוראים לבין המפרסם יוצר אחריות מצד הכותב, ואינו משול למלכת כיתה של 40 תלמידים…. ההקבלה, במיוחד במקרה של אליזרין, היא יותר לכיוון של מלכת / מלקת כיתה של 40,000 תלמידים, שזה קצת יותר מההשפעה של ראש עיר ממוצע בישראל. ועל כן, ללא קשר, ואולי אם קשר, לסוג המדיום ולאופיו של הכותב בבלוג- יש לא רק בעיה של אלמוניות, אלא גם של אחריות. מלכת כיתה של 40,000 איש, צריכה להיות מטופלת אחרת, גם מבחינת הדין, וגם מבחינה ציבורית, ממלכת כיתה רגילה.

  4. אמר אתמול איזה בלוגר-על צרפתי בכנס בירושלים שמבחינתו כתיבת בלוג זה "לעדכן את החברים שלו" (אז מה אם יש לו 200,000 חברים בחודש?)

    ואיפהשהו, יש אולי מן ההגיון בדבר הזה, בציפיה שלנו שכך יתייחסו לפעמים לבלוג שלנו (בדיוק הנושא הזה היווה פעם-מזמן את אחד מרגעי השבר הגדולים ביותר שלי בנושא כתיבת בלוג). אבל ברור שההגיון הזה לא עובד חוץ מבראש שלנו. כתבת. זה שם בחוץ. קוראים אותך. ואת יודעת את זה. ויתרת על נתח מהפרטיות שלך לטוב ולרע. וכדאי מאוד שהטרייד-אוף הזה שבין הויתור על הפרטיות לבין ה"פרס" שבפרסום ישתלם (אני חושבת שעבור אליזרין, זה השתלם ברוב המקרים, לא?).

    מצד שני, אני חושבת שעם כל הכבוד לסוגיית הויתור על הפרטיות, לפעמים אנשים קצת נוטים לקחת את הטיעונים האלה באופן קיצוני, ולשכוח שמאחורי הבלוג יש אדם. קטן. שבסה"כ כותב כי בא לו.

    [הערת שוליים: למה כל ימי העיון המעניינים מתרחשים בימי חמישי כשאני תקועה בלימודים? גררר!]

  5. שתי הערות קטנוניות:
    א. מסע חיפוש חברים לחבר שסובל מבדידות לא נראה לי הזוי גם בעולם האמיתי. הוא פשוט יתנהל בדרכים שונות.
    ב. לא יכולת, במקום רשימת הרשומות הארוכה והמייגעת לתת קישור אחד קצר לבלוגדיבייט? בשביל מה אני עובד כל כך קשה?

  6. ר"ש,
    אם כן אז חשיפה באינטרנט צריכה להיות יותר משמעותית. זרוב מדברת על הדעות שלה ועל החוויות האישיות שלה בדיוק כמו בר רפאלי שמתראיינת אצל יאיר לפיד על החיים האישיים. לא היתה רוצה לעשות כן, לא היתה חייבת לבוא לראיון. והראיון הוא חלק מחייב מלהיות סלבריטי.

    אפי,
    אני לא חושב שמדובר במרוץ אחר המקור או הכותב במקרים של האנונימיות, אבל בבלוגים האנוניייים אין כל בעיה לבקר את ההתנהגות של הכותב גם כן.

    דרומי,
    הלינק לבלוגדיבייט לא היה שולח טראקבקיםף, לא?

  7. אם אתה כבר מתייחס לפוסט הראשון בעניין (לפחות אצלי), הרצינות מחייבת התייחסות גם לשאר הדיונים שניסיתי לקיים באותו נושא, עד לסוף הטוב. מה גם שמעולם לא קראתי להדחתה משום אגרגטור, אלא להסרת הבלוג שלי עצמי (ושל מי שמוכן להצטרף) מהאגרגטורים האמורים, אז אנא אל תכניס דברים לפי.

  8. יונית,
    אני תמצתתי את העניין. מצטער על הטעות העובדתית.

    אגב, אני מסכים איתך שלמרות שראוי שיהיה לה חופש ביטוי לא ראוי שאחרים יפרסמו את זה.

  9. אני לא מסכימה איתך ש"בלוגר שכותב את חייו בעמודי הרשת נוטל מעצמו חלק מאותה פרטיות ואנונימיות, הוא כבר לא הולך ברחוב ומצפה שלא יזהו אותו". להיפך, חלק מהעניין הוא שבידך הבחירה, כבלוגר: אתה יכול להישאר אנונימי אם תבחר, ובמקרה כזה, אף אחד לא יזהה אותך ברחוב. את מידת הפרטיות אתה בוחר כשאתה כותב ובוחר כמה לחשוף.

    יתרה מזאת, גם אם תבחר להזדהות בבלוג בשמך, הרי שכל עוד אתה לא מפרסם תמונות של עצמך, תוכל להיות בלוגר מוכר, אבל ללכת ברחוב מבלי לחשוש שתזוהה. במקרה של זרובבלה, הצילומים שלה הם חלק מהזהות ומהמיצוב העצמי שלה כאייקון בלוגרי, אבל במידה דומה היא היתה יכולה להסתמך על כשרון הכתיבה שלה בלבד, ולהישאר אנונימית.

  10. כל הפואנטה של הבלוג היא חשפנות יתרה של עצמך. אם אחרי זה זה מפריע לך זבשך.

  11. אבינועם,
    מסכים איתך לגמרי.

    זוש,
    הבלוגרים שנותרים אנונימיים מנסים להחביא את זהותם חלק ניכר מהזמן, ובשאר הזמן (לפחות מהכרות אישית) חלק מהם מפחדים שהעולם יודע – אז הם כותבים עוד פחות על החיים האישיים מאשר שהם רצו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *