09 לפני כמעט חודש נודע לכולנו שיש צו איסור פרסום על נושא שאסור לנו לדבר עליו, רק שהוא קשור איכשהו לעזמי בשארה, נרמז לנו בתקשורת כי מדובר כנראה במעשה בטחוני וכי יש סיכוי שהשב"כ תופר תיק לבשארה, אבל היה אסור לנו להגיד בכלל על מה צו איסור הפרסום חל, ומדוע. אנחנו, אנשי הסקרנות והאמת היינו חייבים לדעת האם ישנה דרך חוקית שבה אנו יכולים לברר מה בכלל קרה לבשארה ועל מה כל המהומה בתקשורת.
f9 הבלוגוספרה קצת היססה, ושושנה פורבס ניסתה להסביר לכולם כיצד ניתן למצוא מה בשארה באמת עשה באמצעים חוקיים במיוחד. אני הבהרתי לכולם שאני הייתי באמת ובתמים מפר את צו איסור הפרסום אם לא הייתי חושש לסנקציות שהחוק הטיל על ההפרה, במיוחד שלאור הפרשה שהתפוצצה, אני לא רואה משהו שיכול היה לפגוע בחקירה – לאחר שהיא התרסמה בכל כלי התקשורת הערבית,
11 היום, לאחר חודש מפיצוץ הפרשה מתברר לנו כל ה"ביג דיל", עזמי בשארה נחשד כי לכאורה קיבל כסף מהחיזבאללה בעבור המידע החשוב במיוחד של היכן נפלו הטילים שנורו על ידי חיזבאללה. כמו שחששתי, בית המשפט העליון היה מעורב בפרשה ונתן את אישורו לצותת לטלפון של בשארה, דבר שלא מעלה מכבודו של בית המשפט. וככל הנראה, רשויות הבטחון ממשיכים במסע אווזים מטורף שוב.
02 אבל לא בכך בכלל העניין. העניין הוא השחרור שבאינטרנט. החופש שבאינטרנט. ליאור הנר מביא היום את הסיפור החשוב של השנה ככל הנראה , שמסביר כיצד באמצעות האינטרנט סודות מסחריים יכולים לההפך להפקר רק על ידי הפרה המונית של החוק בצורה שלא תאפשר לו להיות אכיף. חוק שאינו אכיף אינו חוק בכלל, וחוק שאינו חוק, לא ראוי שיצייתו לו.
9d לפני מספר חודשים חשף עיתון ויירד את המפתח שבאמצעותו ניתן לפצח את ההגנות על סרטי הHD-DVD. החשיפה עצמה משמעותית במיוחד כאשר ניתן באמצעותה לפתוח את ההגנות שהושקעו בהן מיליונים (אם לא מיליארדים – ודעתי על השקעה בהגנות אלו ידועה) ולכן חברות ההגנה עצמן פתחו במתקפה. כפי שמתאר זאת NRG, נשלחו מכתבי הסרה לכל האתרים שהחזיקו את הקוד; אחד מאתרים אלו הוא אתר Digg. דיג, למי שלא יודע, הוא אתר שמבוסס על תוכן גולשים שמדורג על ידי הגולשים האחרים. הייחוד בדיג הוא חוסר האפשרות לשלטון מרכזי אמיתי, כך שברגע שהוסר אחד הקטעים, הוא הוצף שנית על ידי הגולשים.
(cc-by) stibbons
|
74 הטענה במכתבי ההסרה למיניהם שנשלחו היא כי המחרוזת עצמה היא מחרוזת שמוגנת בזכויות יוצרים (טענה לא יצירתית במיוחד לכשעצמה); אני הייתי מנסה לקבל את צו המניעה על סמך העובדה שהמחרוזת עצמה מסייעת לפתוח את הצפנת הAACS ועל כן היא מפרה חלק אחר של הDMCA (חוק זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי האמריקאי) – החלק שאוסר על פתיחת הצפנה.
e3 לכן, הדרך הטובה ביותר לשחרר את המידע היא לגרום לכך שלא יהיה ניתן לאכוף את האיסור, וזאת ניתן לעשות בצורה אחת בלבד – על ידי הצפת האינטרנט בעשרות אזכורים למחרוזת מצד אחד, והפיכתה לנחלת הכלל (הידועה, כדי למנוע מצב של גילוי סוד מסחרי) וכן לנחלת הכלל (בתחום זכויות היוצרים) בצורות אחרות. כמובן שלבעלי הזכויות יש את כל הסמכות לנסות לתבוע את המפצח הראשוני על גילוי סודם המסחרי (תביעה שתכשל ככל הנראה כיוון שמדובר בהנדסה חוזרת) או על ידי הDMCA שאוסר לפתח אמצעים שפותחים הצפנות. |
5b אז כמו שאנו רואים, התבצעה כאן הצברה של המידע. זה הפך לציבורי כל כך עד שקווין רוז, מייסד אתר דיג, נכנע לדרישות הגולשים והודיע בבלוגו כי הוא לא ינסה להסיר את הפוסטים שיוגשו על ידי גולשים ויכילו את המחרוזת המפרה.
d8 יש משהו משחרר באינטרנט, שמרגע שמגיע אליו מידע הוא הופך לציבורי בצורה אוטומאטית; אי אפשר להגביל אותו למרות מחסומי השפה ומחסומי השיחה. לעיתים זה פוגע באנשים, כמו א' המתלוננת נגד משה קצב שנפגעה מפרסום תמונותיה ברשת וגם באחותו של חיים רביבו, שנחשד כי היא א' עצמה, לפחות על ידי NRG.
41מרגע שמידע כלשהו פורסם באינטרנט, כמו סודות מדינה או כל מידע אחר שיכול לסכן את שלמותה של החברה, היא צריכה להכיר בעובדה שהמידע ישאר שם – כמו בזכרון הקולקטיבי של אזרחיה, ולא יצא מהשיח הציבורי. המדינה צריכה להכיר שהדלפות כאלו קורות.
56 המדינה גם צריכה להכיר בעובדה שהיא ככל הנראה המדליפה – כמו בפראשות בשארה והמתלוננת נגד קצב, ההדלפות יצאו מתחום המדינה על ידי מי מהמעורבים, ובאחריות המדינה לחקור לעומק מי הדליף ולהענישו במלוא החומרה. עם זאת, יש מקרים, ובמיוחד כאלו בהם המדליף מוכן לשלם את המחיר, שבהם חשוב מאוד להדליף כדי למנוע משחיתות לקרות, כדי למנוע ממצב רע להמשך. על כן, יש מחיר שאדם מוכן לשלם (ואותו אדם מקריב עצמו קורבן לטובת הכלל).
c5 ובמקרה בו מידע דולף לרשת בניגוד לחוק, מה על הנפגעים לעשות? ברור שהמידע לא יחזור לעולם להיות סודי. ברור שהמידע גרם להם נזק (ותועלת רבה לכלל החברה שכעת מסוגלת לצפות בסרטי HD-DVD על מערכות ההפעלה מסוג לינוקס), כיצד הם יכולים להגן על עצמם?
63 מידע סודי יכול לדלוף רק אם יש ערך להשאירו בסוד – ערך שגורם לכך ששאר החברה תאלץ להוציא כסף (או מידע, או זמן) על מנת להשתמש במידע הזה; השארת מידע בסוד מהאזרחים לא יכולה להגן עליהם (כשמדובר על מידע מסחרי) ולכן מקרים בהם קוד מחשב סגור למשתמש יכולים לגרום רק נזק למשתמש ולא תועלת. אין שום תועלת בהנכה (הפיכת המוצר לנכה) של המוצרים שנמכרים ללקוח – למעט הרצון להתעשר על הלקוח פעמיים. כך במקרה זה וכך במקרים רבים אין כל תועלת בהותרת המידע סודי.
56 אם נחזור לעזמי בשארה, אני אומר שוב – לא היה כל טעם בצו איסור הפרסום ולא יהיה כל טעם בצווים דומים.
88 ועדת וינוגרד עשתה רבות כאשר פרסמה את הדו"ח באתר האינטרנט, היא נתנה לאזרחים אפשרות להתרשם בצורה בלתי אמצעית מהאמת, כפי שהיא מוצגת על ידי הועדה. מצער לשמוע שכה מעט אזרחים השתמשו בזכות הזו
c0 אותו דבר יהיה עם הקוד הזה; אני לא מאמין שאשתמש בו לעולם, אבל תמיד אני אדע שהוא רץ שם באינטרנט ומסייע לאנשים לכתוב תוכנה טובה יותר עבורי.
Technorati Tags: Open Source, 09:f9:11:02:9d:74:e3:5b:d8:41:56:c5:63:56:88:c0, Azmi Bishara, Moshe Katsav, Gag Order, Digg, Kevin Rose
די כבר!
עם הלינקים, הכוונה. אתה נותן לינקים בלי שום רמז לאן הם מובילים ומצפה, סליחה, דורש מאיתנו ללכת אחריהם כדי להבהיר למה אתה מתכוון. מה הבעיה בלכתוב במקום "המדליף מוכן לשלם את המחיר" לכתוב "במקרים כמו פרשת הפרקליטה ליאורה גלאט ברקוביץ, שהיתה מוכנה לשלם את המחיר" ?
אה?
זאת אומרת, נפסיק להצטרך להקליק על כל לינק כדי לחשוב איזה יופי, ויהיה לקוראים ממש, אבל ממש ממש, יותר קל לקרוא אותך. ומי שירצה להקליק – שיקליק. די למסתורין!
גדי,
אתמול בשיעור התווכחתנו האם גם ynet יכול להקרא בלוג.
אני טענתי שלבלוג יש מאפיין אחד שמייחד אותו מynet (חוץ מזה שהוא מעניין, נניח) וזה העדר עריכה.
אני קודם כל כותב, אחר כך, אם יש לי זמן אז אני גם עורך.
ת'כלס, למשתמש הממוצע אין הרבה מה לעשות עם הקוד, או שאין לו בכלל מה לעשות איתו. אבל מרבית הגולשים אוהבים לעשות רעש, ולהיות במרכז העניינים. יכול להיות שכל הסיפור הזה לא היה מתפוצץ אם אף־אחד לא היה מפיץ את הקוד בתפוצת נאט"ו.
בקשר להינדוס לאחור – זה בכלל חוקי? תמיד חשבתי שהפעולה איננה חוקית לחלוטין, והמבצע עלול לחטוף תביעה נחמדה אם הוא נתפס.
תומר,
לגבי מה שיש למשתמש הממוצע לעשות עם זה, אני מניח שבעיקר להלחין עם המחרוזת שירים אבל לא הרבה יותר.
לטענה השניה, למרות שפעמים רבות הינדוס לאחור (הנדסה חוזרת) עשוי להחשב כהפרת החוזה, החוק לא אוסר על הנדסה חוזרת על מנת למצוא את הסוד המסחרי וכל סוד שניתן לגילוי באמצעים אלו אינו נחשב סוד. לעומת זאת, חוזים מסוימים והסכמי שימוש נוטים לטעון כי הדבר אסור על פי הסכם השימוש. אני הייתי נוטה לחשוב שמדובר ב"שימוש הוגן" במקרה זה, במיוחד כשהדבר נדרש על מנת להתאים את הכונן ללינוקס.
מספר הבהרות.
1. פתיחת הצפנה אינה אסורה לפי ה-DMCA; הרי צפייה בסרט DVD כלשהו מחייבת פתיחת הצפנה. פיצוח הצפנה אסור, אבל קשה לטעון שהפצת מחרוזת כלשהי היא פיצוח.
2. הינדוס לאחור לא היה מעורב בתהליך הפקת המחרוזת. הבחור שגילה אותה פשוט ניגן סרט HD-DVD אצלו במחשב והסתכל מה קורה בזיכרון. זה חשוב, כי הינדוס לאחור נאסר ב-DMCA.
3. למרבה הזוועה, גם לדבר על הינדוס לאחור או פריצה אסור ב-DMCA. למרבה המזל, אנחנו לא בארה"ב. והם לא מבינים עברית.
4. שוב מתגלה כמה מטומטם הוא הרעיון של DRM. אם מכשיר DVD יכול לנגן את הסרט, הרי ברור שכל תוכנה יכולה גם. זה לא מפריע להם, כאמור, לבזבז על זה מיליארדים, ולממן את זה מכספי הלקוחות התמימים שקונים סרטים. וכך, במקום שהכסף יגיע לאמנים (קלישאה ידועה של חברות המדיה) הוא מגיע לחברות תוכנה שעוסקות בעבודה שהוכח מראש שאין לה סיכוי להצליח. אז מי כאן הפיראט?
ר"ש,
קודם כל, חוק עוולות מסחריות (בישראל) מחריג את ההנדסה החוזרת כאמצעי לגיטימי לגילוי סוד מסחרי. כלומר, אלא אם ההמצאה מוגנת בפטנט או בזכויות יוצרים, אין כל אפשרות לאסור על הנדסה חוזרת (למעט בהסכם השימוש)
הDMCA אוסר על פיתוח טכנולוגיות שעקופות הצפנה (או ליתר דיוק – Circumvention)
הDMCA לא חל בישראל, אלא פקודת הצופן מצד אחד, וחוק עוולות מסחריות מצד שני.
מסכים איתך לגבי 4.
היי, רק שלא יעלה הרושם כאילו אני חושב שה-DMCA חל בישראל. חס וחלילה, וטוב מאוד שלא.
אולי אתה יכול לתת איזה מידע (או לינק רלוונטי) בעניין פקודת הצופן, באופן שיובן למי שלא למד משפטים?
לא, זה לא מה שמאפיין בלוג. זה מאפיין את הכתיבה שלך, ואי לכך ובהתאם לזאת הפכת את זה למאפיין בלוגים.
אבל נראה לי שהויכוח הזה יתמשך עוד זמן ארוך. לדעתי זו הסיבה העיקרית שסבתא עדיין מבועסת.
ולנושא אחר לגמרי – מתי רואים אותך?
אם "המדליף מוכן לשלם ת המחיר", למה הוא תובע את עיתון הארץ?
http://news.walla.co.il/?w=//1048261
כנראה שדווקא הוא לא רצה לשלם את המחיר.
לא רצה, אבל שילם. יש הבדל בין רוצה למוכן, לא?
שילם זה ברור אבל למה לתבוע? זה היה הסיכון שלו, או שהוא לא היה מוכן להחשף.
(לא מדבר בשם ליאורה גלאט ברקוביץ')
יכול להיות שצריך לפזר את הנזק בין שלל הגורמים (בין היתר העיתון), מה שבטוח הוא שלהערכתי אין לה סיכוי בתביעה. אבל אם תקח דוגמאות אחרות כמו סקוטר ליבי, וואלארי פליים (…) תראה שאנשים משלמים את המחיר והציבור מרוויח.
כמובן שעדיף לציבור שהאנשים לא ישלמו את המחיר, אבל הם צריכים לשלם אותו.
המאמר שלי על בישארה בדיג
http://nnimrodd.blogspot.com/2007/04/48-still-under-some-kind-of-martial-law.html
(הייתי מוחה על ההאדרה שאתה עושה להפרת החוק, אבל אין לי כוח.)
אאל"ט, יש עוד פרטים בפרשת בשארה שמוטל עליהם צו איסור פרסום. למשל, צויין שבשארה ריגל לטובת החזבאללה ולטובת גוף נוסף, אך זהותו של הגוף נותרה מסתורית. ייתכן מאוד שהסיבה לכך שהוטל הצו קשורה לפרטים שעודם חסויים.
חגי,
אני לא מאדיר את הפרת החוק, אני טוען שיש מקרים שבהם מכשהופר החוק אין אפשרות לעצור מהמידע לזרום, כי מידע – מה לעשות – רוצה להיות חופשי.
אני גם טוען שיש מקרים שבהם ראוי להפר את החוק (אם אתה מסתכן בתשלום המחיר)