צנזורה היא פניה המכוערים של מדינה שלא יודעת לאכוף את החוק. מדינה שמעוניינת להפעיל צנזורה על מידע שיכול להיות זמין לאזרחיה בחינם ולאפשר להם לראות את האמת כמו שהיא עושה זאת, בין היתר, על מנת שהאזרחים לא ידעו באיזו קלות אנשים מזלזלים באותה מדינה ובשלטון החוק שלה. צנזורה, דה פקטו, היא לא השתקת קולות אופוזיציונרים אלא התנהגות בריונית שנועדה לסתום את אזניהם של המוכים מכך שהבריון הוא בעצם ילד מוכה.

לאחר הפרסומים אמש כאילו הצעת החוק של אמנון כהן לצנזורה של האינטרנט וזיהוי ביומטרי של גולשים לא תקודם כבר שקלתי להסיר את הבאנר האדום המזעזע שיושב כבר חודש ימים בבלוג שלי. חשבתי, אבל לא הסרתי. מסתבר שצדקתי בכך שהותרתי את הבאנר האדום המזעזע בצד. כפי שמדווחים NRG ונענע, אמנון כהן לא הסיר את הצעת החוק והוא מתכנן להמשיך לקדם אותה במלוא הכח. יושב ראש ועדת הכלכלה הנכנס, גלעד ארדן, אגב, מתנגד לכאורה להצעה. בענע מצוטט כהן כבר כמביע ביקורת על מבקרי החוק כשהוא דוחה את הטענה כי צנזורה תפגע בכלכלת ישראל ואומר "הכלכלה לא עומדת ונופלת על פורנוגרפיה."

אז כהן טועה. צנזורה רעה לכלכלה לא רק כי צנזורה יכולה לפגוע בסחר הבינלאומי, צנזורה רעה לכלכלה כי היא מטילה חסמים על הסחר החופשי ועל המעבר החופשי של רעיונות. אם תכנסו לפרטיכל ועדת הכלכלה מיום 21 במאי 2007 תראו את הדיון בין האנשים שמעוניינים לצנזר ואלו שמעוניינים להותיר את המצב על כנו. העלויות הכלכליות בצנזורה פוגעות בחופש הביטוי באותה צורה שבה דרישה לרשיון על מנת לדבר פוגעת בחופש הביטוי. הרשיון בפועל פוגע בנו, המחיר של המוצר יפול עלינו כשאנו נאלץ לשלם עבור "פרמיית חסימת האתרים" ועלויות ציוד התקשורת. לא רק שלא נקבל הגנה מפני "רעות האינטרנט" אלא גם נצטרך לשלם עליה.

בין היתר, כדי לקדם את דרכו הפסולה, כהן מצטט מחקרים ללא סימוכין, טוען לפרטיכל בכנסת עובדות שאינן נכונות ומתרץ עצמו בצורה מבעיתה. לדוגמא, נושא הChild Online Protection Act, חוק שנפסל (פעמיים) על ידי בתי המשפט בארצות הברית בשני גלגולים שונים, מוצג על ידי כהן כהצלחה כבירה:

אמנון כהן:
…
אדוני היושב ראש, אני רוצה שנדע שגם בארצות הברית וגם בעולם נרתמו לזה. בארצות-הברית זה לא נעשה מטעמים דתיים.

דוידה לחמן מסר:
האם יש חוק כזה בארצות הברית?

אמנון כהן:
יש בארצות הברית חוק שעבר. אומנם, יש איזושהי מחלוקת שם. אחר כך הוא הגיע לערכאות משפטיות.

דנה נויפלד:
הוא נפסל.

אמנון כהן:
תני לי לסיים את הדברים, ואחר כך תגידי מי נפסל ומי לא נפסל. אני רוצה להגן על הילדים שלנו, וגם על הנכדים שלך. אני רוצה לתת כלים שבעזרתם ניתן יהיה להגן על הילדים.

לאריאל אטיאס וליצחק קדמן, לעומת זאת, ברור את מי צריך לחסום ושהחוק לא הולך לפגוע בכלכלת ישראל.

שר התקשורת אריאל אטיאס:
גם הנושאים האלה. בהערת סוגריים אני חייב לומר שזהו לא חוק לחרדים. לרוב החרדים אין בכלל אינטרנט בבית. אנחנו מוגנים. החוק הזה הוא לעם ישראל, הוא לא לחילונים ולא לספרדים ולא לאשכנזים. כשנולד האינטרנט לא חשבו על זה. אבל, זה לא הדבר היחידי שלא חשבו עליו. משטרת ישראל הקימה לפני חודשיים יחידה עם 200 שוטרים שמתעסקים עם הסיפור הזה של לצוד אנשים באינטרנט. בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בערוץ 2 על בחור בן 30 נשוי, ואשתו בהיריון, שהתחזה באינטרנט. האם הוא התחזה ב-YNET? הם הולכים לאתרים האלה ומתחילים לצוד אנשים. האם אנחנו לא יכולים לתת תרופה למכה?
(…)
יצחק קדמן:
אחת החברות התחילה לעשות תשדירי פרסומות שירות בולטים, שבהם פונים להורים באותיות גדולות. יש התחלה קטנה של העניין הזה. נציגי המשרד המשפטים, זה לא עניין של חופש הביטוי, כי אם היה אתר באינטרנט שהיה מעז להכחיש את השואה, אתם לא הייתם אומרים שיש פה חופש ביטוי. יש פה דברים נוראיים.

כלומר, מה שהתחיל באלימות, פורנוגרפיה והימורים ימשיך גם בחסימת ynet ואתרים מכחישי שואה; מדוע? כי הכחשת שואה היא לא חופש ביטוי ובאתר המוביל במדינה יש מתחזים. אכן, אני מסכים שהכחשת שואה (ותמיכה בטרור) לא ראויים להגנות חופש הביטוי, אך אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לחסום אותי מלגשת לאתרים אלו, במיוחד כשמדובר בזכות שלי למחקר אקדמי.

דווקא כאן מצטיירים פניה המכוערים של הצנזורה. הצנזורה לא נועדה לאכוף את החוק, היא נועדה לחסום מהאזרחים את העובדה שניתן לעבור על החוק ולא להענש על כך. דווקא כן, אם מדינת ישראל היתה נלחמת באנטישמיות ברשת בצורה אפקטיבית לא היה צריך את הצנזורה על אתרי הכחשת שואה. אם מדינת ישראל היתה נלחמת בפדופיליה המקוונת, לא היה צריך לחסום אותה – היא לא היתה קיימת. אם מדינת ישראל היתה נלחמת בארגוני פשע שמתקינים רוגלות על מחשבים שגורמים להופעת כל מיני תמונות פורנוגרפיות (לכאורה) לא היה צריך לחסום את האינטרנט.

אבל, מדינת ישראל (שוב) מעדיפה את האפשרות הקלה, לתת לחוק לא להאכף ולפגוע באזרחים הקטנים שמעוניינים לחיות בשלום.