0.
אני חושש שבפוסט הזה אקלע יותר מדי לבעיה, ולכן, בטרם אתחיל את הפוסט, אכתוב על פרדוקס הַסַּפָּר, פרדוקס הספר מיוחס לברטראנד ראסל והוא המשך, או דומה, לפרדוקס השקרן הישן יותר (ויקיפדיה מובאת כמקור כיוון שהיא קצרה וממצה, ונכון לתאריך זה דווקא מדויקת יחסית): "בעיירה גר ספר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. מי מספר את הספר?" *

1.
אני כותב בימים אלו סמינר על נורמות הביטוי בבלוגוספרה הישראלית (בין היתר חלק ממנו פורסם כאן). במקביל שרון כותבת סמינר על נושא דומה, אך שונה במעט, כששנינו משתמשים במקורות דומים להגדרות מסוימות בעבודה.

2.
הבעיה היא שלעיתים צצים בבלוגוספרה דיונים, כמו זה אצל אפי, שמעוררים אצלי (לפחות) צורך להגיב. אותה תגובה יכולה לפעמים להצית איזה דיון או ויכוח בבלוגוספרה שישנה את המצב, ועל כן העבודה שלי תשנה את המציאות שהיא באה לתאר על ידי התיאור שלה. (אני מתחיל להרגיש כמו אשר עידן כי אני רוצה להשוות את זה לחתול של שרדינגר ופרשנות קופנהגן)

3.
אני גם יודע שאסור לפרסם פוסטים רציניים בשבת, כי זה בעיקר מביא לכך שלא יקראו אותך. לבלוג יש בצורה משמעותית פחות קוראים בשבת, מה שאומר שאני אצטרך לא לכתוב כלום ביומיים הקרובים כדי לנהל דיון ענייני. כמו כן, מדובר בטקסט יחסית ארוך, אז תרגעו, קחו כוס קפה ותדמיינו שאתם יושבים בהרצאה שאמורה היתה להיות לי בבלוגפרנס אבל ביטלו אותי ביום שהוציאו את ההזמנה (על זה יהיה מתישהוא פוסט)

לכן, כדי לא להכנס לנבואות שמגשימות את עצמן, ועל מנת להעמיד את המציאות על דיוקה, אני רוצה להעביר את הסוגיה הבאה לפן יותר מקצועי. לכן, מובא כאן החלק הרלוונטי ללינקים מהעבודה שלי.

אה, ושווה מאוד לקרוא את כל הפוסט רק כדי להגיע לפסקה 14.

4.
ההנחה שמובאת על ידי הנרי פארל היא שבלוגרים הגיעו להצלחה שלהם בעקבות עמידתם בשלוש נורמות חברתיות: לינקוק, אטריביוציה ואותנטיות, שלוש הנורמות יחדיו אפשרו לבלוגרים להתעלות על הפלטפורמה הטכנולוגית ולהשתמש בה כדי להצליח להביא את הבלוגים הן לפופולריות עד כדי כך ש76% מהעשירון העליון בארצות הברית קוראים בלוגים. על פי פארל המקרה הרע שיכול להתרחש לבלוגוספרה הוא שהיא תהפך לדומה יותר לעיתונות ועל כן לא תסכים להכיר ב'סקופים' של בלוגים אחרים.

לורנס לסיג, אגב, חולק על דעתו של פארל (Lessig, pp. 244) וטוען שבלוגרים וקוראיהם הם כמו אנשים שכעת חזו תאונת דרכים – הם צריכים להשתמש בטריאנגולציה על מנת להשיג את האמת; אמינות ואותנטיות של בלוגר תבוא רק עם הזמן ולא מלכתחילה ולכן הבלוגוספרה תשאר אמינה גם אם יקומו בה עשבים שוטים. הגיוון של הבלוגוספרה נותנת לקוראים זווית רחבה מאוד של דעות בכל נושא מרכזי, כזו שתוכלח לצור מוניטין לבלוגר מסוים עם חלוף הזמן; אולם טעויות יוותרו בבלוגוספרה, כמו גם מקרים מכוונים.

5.
נורמת הלינקוק היא נורמה לפיה בלוגרים נותנים קישורים לבלוגים אחרים בשביל לאפשר אסמכתא על עובדות מצד אחד, להציג דעות חולקות מצד אחר ולבסוף להפנות לקריאות מעניינות. שלושת האפשרויות האלו בקישורים מייצגות קשת של סיבות מדוע לקשר לבלוגים אחרים. קישור כאסמכתא מאפשר לבלוגרים להגביר את אמינותם ובכך לגרום לקוראיהם לסמוך על הטקסט יותר. קישור כאטריביוציה ניתן כאשר מובא ציטוט מבלוג אחר או כאשר מישהו אחר אמר משהו רלוונטי, סוג זה של קישור מגביר את האותנטיות וגם נותן לבלוגר אפשרות לייחס דברים לאמרם. הסוג השלישי של הקישור הוא קישור בו בלוגרים יכולים להפנות את קוראיהם לנושא מעניין, כתבה מעניינת או כל פרסום אחר בבלוג אחר או בכל אתר.

לפי מחקר של הרינג ואחרים, חלק ניכר מהבלוגים מקשרים לבלוגים אחרים, כש53.7 אחוז מהבלוגים מקשרים בעמוד הראשי לאתרי אינטרנט אחרים, 51.2 לבלוגים אחרים, 36.1 לאתרי חדשות ו17.2 לאתרים אישיים אחרים של מחבר הבלוג. בממוצע כל פוסט הכיל 0.65 לינקים יוצאים, כש27.7 אחוז מהפוסטים הכילו קישורים לאתרי אינטרנט אחרים, 6.7 אחוזים מהפוסטים הכילו קישור לאתרי חדשות, ו3.1 אחוזים מהפוסטים הכילו קישורים לאתרים אחרים.

6.
שרון גפן ערכה מחקר במאי 2007 בו בחנה את הקישורים בבלוגים העצמאיים בישראל (אלו שלא מאוחסנים בפלטפורמות כמו ישרא-בלוג, תפוז, דה-מרקר או בלוגלי) ומצאה כי מרבית הבלוגים העצמאיים בישראל מקשרים בעמוד הראשי לפחות לעוד בלוג אחד, כשהבלוגים המקושרים ביותר מקבלים בין 12 ל21 כניסות; לאחר מכן, סדרה גפן את הבלוגים על מפה בה לא רק שניתן לראות את מספר הקישורים הנכנסים והיוצאים מכל בלוג, אלא גם את הדדיותם.

בין היתר, ניתן לראות כי קישור מבלוג לבלוג לא רק מסמן לשאר העולם כי הבלוגר קורא ומעריך את הבלוגר אליו הוא נותן קישור, אלא גם כי הוא ממליץ לאחרים לקרוא אותו. אותה מחווה של רצון טוב באמצעות קישור יכולה להדגים יצירת קהילה באמצעות קשרים.

7.
אך האם קיימות בכלל נורמות בבלוגוספרה שלא קיימות בעולם החיצוני? האם לינקים שניתנים לבלוגרים אחרים הינם דיים בכדי לקבוע שקיימות נורמות וקהילה או שמא מדובר במקרה פרטי של ביטוי? על מנת לבחון האם ישנה חברה בעלת נורמות משלה צריך לבדוק מהם חסמי הכניסה והיציאה מהחברה, והאם יש בה נורמות ספציפיות, כמו כן, יש לבדוק האם יש סנקציות ספציפיות והאם יש אפשרות לexcommunication לבלוגרים שסרחו.

8.
במאי 2006, יובל דרור כתב פוסט זועם על כך שדבורית שרגל לא נתנה קרדיט לדבריו כשהביאה ידיעה מסוימת בבלוג שלה. דרור מחה על אי קיום הנורמה הבסיסית של לינקוק. לדברי דרור: “אני לא מצפה מאף אחד שייתן לי קרדיט על דבר שכתבתי כאן. עם כל הכבוד לבלוגים (וגם לגלוב, כן כן) אנחנו לא מנהלים כאן גוף תקשורת שראוי שיצטטו אותו. מי שרוצה, עושה טראקבק, זה המקסימום שאפשר לבקש וגם זה לא חובה בעיניי. אני באתי לכאן ליהנות ולא כדי לרדוף אחרי כל שמנדריק שקרא אצלי משהו והחליט לכתוב משהו בעניין מבלי להזכיר את שמי. “, שרגל ענתה לדרור בבלוגה וכתבה "לרגל יומולדתי, כנראה, חורג מתמלל המאבדים ממנהגו, ואומר איזה שתי מילים טובות. הוא פותח שוב לדיון את השאלה מהו קרדיט ולמי מגיע, ומגיביו מעלים די הרבה נקודות מעניינות לדיון. כנסו, כנסו. אסביר שוב: כשאני כותבת "קרדיט" אני מתכוונת כולה ללינקוק זעיר. זה הכל. באגביות, בתוך הטקסט. לא לשבחים, לא לתרועות ולא לשירי הלל. אני מזכירה מה עשה אודיש ב"משחק מילים" בסופשבוע, כשהתייחס למשהו שקרא פה. " (…)

9.
אבל לא רק דרור ושרגל התייחסו לשלילת קרדיט (ולינק) אלא גם שרון גפן כותבת: “באותו אופן, אם מישהו המוכר לקוראי הבלוג אומר משהו באיזו תגובה, או במייל או במסנג'ר שמהווה טריגר כלשהו לחלק כלשהו מפוסט – הם יקבלו קרדיט. או לפחות כך אני משתדלת. (אלא אם כן זה משהו מטומטם נורא, או שאני מורידה לזנות את דבריהם החכמים, וזה קורה לא מעט) (…) והנה אני משוחחת עם לא משנה מי, והיא מבואסת. כי לא משנה אצל מי בבלוג, היא הציעה רעיון חינני למשהו, שמומש ע"י כותב/ת הבלוג על הצד הטוב ביותר, והיא לא זכתה לאזכור בקרדיטים או אפילו להתייחסות בתגובות. מצד אחד – נכון, כולה רעיון, הביצוע לא שלה. מצד שני – בלי רעיון, אין ביצוע, לא? האם יש לנו כאן עניין עם חרא או שזה סתם חרטא?“6

10. **
הלינקוק חשוב לא רק כדי להראות אמינות בטקסט, כשאדם מציין כי מקור הטקסט שהוא מביא הוא מאתר אחר ומצטט אותו במלואו הוא מקיים את הנורמה הבסיסית של כבוד לאחר. הכבוד נובע מכך שכתיבת טקסט מלווה באחריות כלשהיא. אותה אחריות על הטקסט היא זו שגם מחייבת לציין מי אמר דבר מסוים והיכן, כדי שהדברים יובאו בהקשרם ולא יוצאו וישומשו לדברים שונים. כאשר השאלה מיהו בלוגר עולה והויכוח הוא האם בעצם האם בלוגרים כפופים למערכת מסוימת של כללים, התשובה היא לא..

אולם, למרות שבלוגרים לא כפופים למערכת של כללים שמי שלא מקיים אותם הוא לא בלוגר, אלו שלא יכבדו את הכללים הבסיסיים יזכו ליחס קר מהבלוגוספרה. סנקציות כמו טוקבקים מתלהמים, הסרה מבלוגרולים (כי בלוגרים נעלבים מהר), הפסקת קריאה והסרה מאגרגטורים. סנקציות אלו הן סנקציות חברתיות ולא משפטיות (ואפילו לא הגדרתיות). אכן, בלוגר שלא יקיים את הנורמות בבלוגוספרה יוותר בלוגר, אך האם הוא יהיה חלק מאותה קהילה של בלוגרים?

11.
אם נחזור לזרובבלהגייט לרגע, נוכל להבין איך נורמות נאכפות בבלוגוספרה:

“אני לא אוהבת ערבים" היה כותרתו של פוסט שפורסם בבלוג של אליזרין וייסברג, הידועה בכינוייה זרובבלה, שעורר לא מעט הדים בבלוגוספרה והביא להחרמתה על ידי לא מעט מהבלוגרים המובילים בארץ, הסרתה מאגרגטורים ורשימות מומלצים, ואף כתבה בידיעות אחרונות. הפוסט שפרסמה וייסברג היה גזעני, אך לא קרא לגזענות. וייסברג גוללה בפוסט (שמאוחר יותר שונה עקב פניית ידיעות אחרונות לישרא-בלוג את חוסר אהבתה לערבים. הפוסט עצמו היה זוכה להתעלמות אלמלא וייסברג היתה בלוגרים מוערכת ובעלת רייטינג מרשים הכולל כ 10,000 כניסות ליום ובסך הכל הבלוג השני בפופולריות באתר ישרא-בלוג.

בתגובות לפוסט ניתן למצוא לא מעט קוראים שמזדהים עם דבריה הגזעניים, אך בולטת מאוד תגובתו של אמיתי סנדי, בלוגר מוביל, שאומר לוייסברג: “את פוסטמה מפגרת", R:, אחד המגיבים, קרא לוייסברג למחוק את הפוסט ואמר: “ואני מקווה בשבילך ,שתביני מה את בעצם כותבת פו ותמחקי את הפוסט" (שגיאת הכתיב במקור); “מישהי" אמרה לוייסברג כי “ממש אהבתי את הבלוג שלך, אבל אחרי פוסט מגעיל ומפגר כמו זה, נעלם לי כל החשק להמשיך לקרוא פה.". בור שחור אמר כי וייסברג איבדה אותו כקורא, כך גם אומר “ני", “אחד העם", “גלעד" ורבים אחרים. למעט מספר התבטאויות גזעניות, עם זאת, ניתן לראות גם תגובות תמיכה בוייסברג, אולם הסנקציה של הקוראים מורגשת, כאשר לא מעט קוראים הכריזו בריש גלי כי הם יפסיקו לקרוא את וייסברג.

12.
הסלידה הרבה של בלוגרים הבהירה כי ההתבטאות אינה מקובלת, ויום לאחר מכן פרסמה וייסברג פוסט התנצלות חלקי, אולם השיח בבלוגוספרה שצץ היה לא רק על התבטאויותיה, אלא גם האם להרחיקה מהאגרגטורים הפופולריים או להותירה שם, ומה משקלו של האגרגטור אם זה לא מסנן תכנים גזעניים (לא ברמה המשפטית, אם כי ברמה האתית).

13.
הנורמה שבה בלוגרים מבקרים בלוגרים אחרים (כסנקציה או כביטוי לזכותם להתבטא) היא לא נורמה מובנת בכלל. בחיים האמיתיים לא תמצא אנשים שהולכים ברחוב ומטיחים ביקורת בעוברים ושבים. הגישה של הבלוגוספרה היא שיש לה זכות לבקר את מעשי אחרים היא לא גישה ברורה בכלל אבל בפועל הדבר נובע מקיומה של קהילה של בלוגרים, שהכניסה אליה וולונטרית והיציאה ממנה היא על ידי אי ציות לנורמות שלה או על ידי הפסקת הכתיבה. ביטוי, פופולרי ככל שיהיה, הוא הדרך של הבלוגרים להתמודד עם החברה, שנוצרה עקב הרצון של כל חבריה שיקשיבו להם.

14.
"בבלוגוספרה יש חוקר, שחוקר את כל מי שכותב בלוג, ורק אותם. האם הבלוגר חוקר את עצמו?"

—
* אם הספר מספר את עצמו, יש סתירה. שהרי הוא מספר רק את אלה שאינם מספרים את עצמם, ולכן לא אותו. אם הספר אינו מספר את עצמו, אזי הוא נמנה על התושבים שאינם מספרים את עצמם, ולכן הוא מספר את עצמו. שוב סתירה.
** זה עוד לא הופיע בעבודה. יכול להיות שיותר נוח לי לכתוב טקסטים בתיבת עריכה מאשר באופן אופיס.

Technorati Tags: Blogging, Blogoshpere, Linking, Attribution, Community