בשכנות טובה

לקח פחות משנתיים לצה"ל לשכוח עד כמה הכיבוש יכול להשחית. רק שנתיים ואותו "הצבא המוסרי בעולם" נוקט באותן טקטיקות שמאפיינות את ארגוני הטרור – דהיינו – שימוש בילדים כלוחמים. נוהל שכן חזר, ובגדול, וכל עוד לא יעמידו לדין את מג"ד גדוד הסיור של גבעתי על פשעי מלחמה, השלב הבא צפוי מראש.

"התקרית אירעה ב-12 ביולי בבית-חנון שבצפון רצועת עזה. גדוד סיור של גבעתי הגיע לביתה של משפחת אלנבעין, לאחר שהכוחות כיתרו מספר בתים בסביבה בחשד שמבוקשים מסתתרים בתוכם.

הלוחמים החליטו להשתמש ב"נוהל שכן" אשר נאסר לשימוש על ידי בג"ץ. הם הוציאו מהבתים את בני המשפחה והורו לאמה של רנא להיכנס לביתו של גיסה כדי להוציא מתוכו אנשים נוספים. האם שלחה את בתה, רנא, לבצע את המשימה. אלא שכוח אחר של סיירת גבעתי, שלא היה מודע להפעלת נוהל שכן, הבחין בדמות חשודה ופתח לעברה באש בעת שרנא דפקה על דלת הבית. שני כדורים פגעו ברגלה ובבטנה של הנערה. " ()

לפני שנתיים פסל בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 3799/02 עדאללה נ' שר הבטחון) את "נוהל שכן". אותו נוהל לפיו חיילים רשאים לעשות שימוש באוכלוסיה אזרחית כדי להגן על חייהם במקרים של סכנה. הצעת חוק של אפי איתם הועלתה לאחרונה כדי לעקוף את פסיקת בג"צ בנושא, תוך שהוא מבקש להפוך את האוכלוסיה האזרחית לחיילי צה"ל של ממשראו גם). לפני שנתיים, כשפסל בג"צ את נוהל שכן, עשה זאת בצורה יחסית לא מנומקת, אך מלומדת מאוד:

כשם שברור כי הצבא מוסמך לעצור מבוקש המסכן את הביטחון, כן ברור כי הצבא אינו רשאי להשתמש בתושבים מקומיים כ"מגן אנושי" (…) בצדק ציין פיקטה, כי שימוש בבני אדם כ"מגן אנושי" הוא מעשה "אכזרי וברברי" (…) כן מוסכם על הכל, כי אין להעביר אזהרה מוקדמת באמצעות תושב מקומי, אם הדבר מעמיד אותו בסיכון. (…) אך מה דין ההסתייעות בתושב מקומי, לשם מסירת "אזהרה מוקדמת" על פי הנוהל בעניין זה, שעה שאותו תושב מסכים לכך ולא ייגרם לו נזק ממסירת האזהרה? (…) פתרונה של שאלתנו מחייב איזון בין שיקולים נוגדים. מחד גיסא, מצוי הערך של חיי אדם. השימוש בנוהל "אזהרה מוקדמת" נועד למנוע את הצורך לעצור בכוח מבוקש. בכך מבקש הנוהל למנוע פגיעה בתושבים המקומיים המצויים יחד עם המבוקש. (…) מאידך גיסא, עומדת חובתו של הצבא התופס להגן על חייו וכבודו של התושב המקומי אשר נשלח למסור את האזהרה. בוודאי כך במקום שהוא אינו מסכים ליטול על עצמו את התפקיד שהוטל עליו ואשר ביצועו עשוי לגרום לו נזק. אך כך גם במקום שהוא מסכים לכך וביצוע התפקיד לא יסב לו כל נזק. זאת, לא רק משום שככלל אין הוא רשאי לוותר על זכויותיו על פי הדין ההומניטרי (…), אלא גם משום שהלכה למעשה קשה לאמוד מתי הסכמתו ניתנת מתוך רצון חופשי ומתי היא פרי לחץ גלוי או סמוי.

במקרה של רנא אלנעבין בכלל אין צורך להכנס לשאלה שנשאלה על ידי בג"צ. אלנעבין לא נשאלה האם היא רוצה להיות זו שמבשרת לשכנים על כיתור האזור על ידי צה"ל, היא היוותה מגן אנושי יותר מכל. בידיעה המקורית שפורסמה ביום פציעתה של אלנעבין מוזכר כי חייל גבעתי נהרג אך כלל לא מוזכרת פציעת הילדה ו\או השימוש בנוהל שכן.

יש להעמיד לדין את האחראים לנושא על פשעי מלחמה, ולא להסתפק בהדחתם. מפקד גדוד הסיור של גבעתי צריך לשאת באחריות ולמצוא עצמו בדין אחד יחד עם אותם אנשים שלא בוחלים להשתמש בילדים על מנת לבצע פיגועים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *