המציאות, מסתבר, עולה על כל תחזית אפשרית. כשהמחוקק הישראלי תכנן את התיקון לחוק האזרחות שהביא לבג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, כוונתו היתה לדכא את אזרחי ישראל הערבים (או בני המיעוטים בכלל) מלהנשא לבחירי ליבם בצד הפלשתינאי של גדר ההפרדה; הכוונה היתה למנוע מרחם האם הפלשתינית להצליח באמצעות אותו איום דמוגרפי להשתלט עלינו מהר וליתן זכויות לאלו שמעוניינים לחרב אותנו (וראו גם); האבסורד הוא, שכשחוק הוא לא מוצדק, דווקא המקרים המצחיקים הם אלו שמדגימים זאת.
דוד אווסולד רופאייזן, יהודי שהמיר את דתו לנצרות עקב רדיפת הנאצים, ביקש לעלות לישראל במסגרת חוק השבות. בבג"צ 72/62 רופאייזן נ' שר הפנים, פד טז, 2428) נשאל בית המשפט העליון האם אותו אדם יכול לעלות ארצה למרות שדתו אינה יהודית במסגרת חוק השבות. ברוב דעות נקבע כי אותו רופאייזן אינו רשאי לקבל אזרחות. ואולם, רק חמישים עמודים מאוחר יותר, בספר פסקי הדין של מדינת ישראל, נדון מקרהו של ג'מאל נג'יב מוסא (ד"נ 2/62 שר הפנים נ' מוסא, פד טז, 2467) שהיה נתין ישראלי ערב הקמת המדינה והיה רשום כתושב ישראל. אולם, עקב נסיעתו הקצרה ללבנון ב1948, החליט שר הפנים לשלול ממנו את אזרחותו.
הנה רואים אנו שני מקרים שונים: באחד יהודי שהתנצר ובקשתו לקבל אזרחות תחת חוק השבות נדחית, בשני ערבי שלמרות שיצא זמנית מן הארץ, החוק לא מאפשר לא ליתן לו אזרחות. בעוד שיש שיחשבו (ואני נמנה עליהם) כי לשני האנשים ראוי לתת אזרחות, ההחלטה למנוע מרופאייזן את האזרחות מדגימה את האבסורדום בחוק, שלא יכול שינוסח לחול בכל מקרה, ודווקא כל נסיון להפוך את החוק לחוק שמיועד להטיב עם קבוצה מסוימת יפגע בסופו של דבר בכלל האוכלוסיה. חוק צודק הוא חוק שלא מפלה, חוק שלא יודע להבחין בין בני אדם, אלא מתייחס לבני אדם כאל בני אדם.
לכן, כשראיתי את הידיעה הבאה בynet אמש, הבנתי עד כמה החוק יכול שיבוא נגד המנסחים, ואולי אפילו ידגים את האבסורד. תושב ישראלי ביקש, במסגרת איחוד משפחות, היתר שיאפשר לבן-זוגו הפלשתינאי לדור עמו. תושב המרכז בן החמישים ביקש לדור עם בן זוגו הפלשתניאי בן העשרים ומשהו, תוך שזה ישוב למשפחתו בסופי שבוע על מנת שלא יפגע בכבוד המשפחה (וככל הנראה גם ישאר בחיים). כאן ניתן לראות את 'ברית המדוכאים' מדגימה עד כמה החוק בלתי צודק כיוון שראשית הוא יצטרך להכיר בזוגיות חד-מינית כעילה לאיחוד משפחות ושנית להכיר באיחוד תערובת (וראו גם על חוק לא צודק אחר).
כלומר, לא די שאותו איחוד מתבקש על ידי יהודי, מצב שדיו בשביל להפוך את התיקון לחוק האזרחות לאבסורדי בכל מקרה ולמחוץ את הטיעון הבטחוני שהביא לחקיקתו, אלא שגם האיחוד בין בני זוג הומוסקסואלים מראה כמה מטרת החוק מתאיינת. אם החוק נועד להגביל את היכולת של אותם פלשתינאים לבצע פיגועים וזו היתה תכליתו האמיתית, הרי שאין כל מניעה לאפשר למי שלא רק אוהב יהודי אלא מעוניין לחיות עמו את חייו להגיע לישראל ולגור בה. אותו אדם לא ירצה לפגוע במי שחי עמו ובעמו של זה שחי עמו. אותו אדם גם לא יהיה מעוניין בהשמדת העם היהודי.
אך הרציונאל הישראלי לא עובד כך. תמיד יחפשו את הקומבינה ואת השינוי, תמיד ינסו לגלות מה עומד מאחורי אותה בקשה והאם ינסו לתחמן את המערכת. שוויון בפני החוק יווצר אך ורק כשחוקים לא צודקים יפסלו והמחוקק יבין שאין לו בכלל אפשרות להשתמש בהם.
בתיאוריה לא היה הבדל בין מקריהם של מוסא ורופאייזן. אולם, אחד היה ערבי שהחוק לא איפשר לגרש כיוון שגר בתקופה הרלוונטית באדמת ארצישראל, והשני היה קרבן של חוק לא צודק שנועד למנוע מאותם פלשתינאים שלא עמדו בקריטריונים המאוד נוקשים שהוצבו על ידי מדינת ישראל מלהגיע לכאן. בפועל, החוק אמנם מנע מעשרות (ואולי אפילו מיליונים?) של פלשתינאים להגיע לישראל, אבל הוא מנע מאדם אחד שנרדף על ידי הנאצים ונאלץ להמיר את דתו מלקבל את האזרחות הישראלית.
האם מקרה זה יהיה הרופאייזן הבא? ימים יגידו.
לא הבנתי, לפי מה החלטת שאותו תושב ישראלי שביקש להתאחד עם הפלסטיני (הנשוי + ילדים) הוא יהודי דווקא?