נורמות בבלוגוספרה

יצירת נורמות

קיומם של הבלוגים החל בוואקום רגולטורי. כלל לא היו כללים (מעבר לחוק הכללי לגבי איסורי פרסום) לגבי איך כותבים, מה כותבים וכיצד כותבים זאת; יתר על כן, כלל לא היה ברור כי הכתיבה עצמה תצמיח נורמות כלשהן. לכן, בכדי שיקומו נורמות כלשהן, היה צורך בשיתוף פעולה (Axelrod, 1985, pp. 3-5). כשם שטוען רוברט אקסלרוד, יצירת נורמות היא עניין הדומה לדילמת האסיר. כל אדם יוזם התנהגות מסוימת מבלי לדעת כיצד הצד השני ינהג, ועל כן כל התנהגות כזו עשויה להתפרש על הצד השני כחולשה ולהיות מנוצלת.

אקסלרוד טוען כי הגורם שמאפשר יצירת שיתוף פעולה ונורמות של התנהגות כאשר אין גורם אכיפתי כלשהו הוא הרפטטיביות של המשחק (Axelrod, 1985, pp. 12, Posner 2000, pp. 16, פאונדסטון 2000, עמ' 140-151). קיומם של משחקים חוזרים תגרום להתנהגות אופורטוניסטית לאבד תועלות משותפות, כאשר השחקן האופורטוניסט לא יזכה למחוות פעמים רבות. בצורה כזו כלל השחקנים יזיקו לעצמם, אך עדיין הנזק יהיה מופחת מהנזק שיגרם בהתנהגות אופורטוניסטית.

הנורמות בבלוגוספרה

ההנחה שמובאת על ידי הנרי פארל היא שבלוגרים הגיעו להצלחה שלהם בעקבות עמידתם בשלוש נורמות חברתיות: לינקוק, אטריביוציה ואותנטיות, שלוש הנורמות יחדיו אפשרו לבלוגרים להתעלות על הפלטפורמה הטכנולוגית ולהשתמש בה כדי להצליח להביא את הבלוגים הן לפופולריות עד כדי כך ש76% מהעשירון העליון בארצות הברית קוראים בלוגים. על פי פארל המקרה הרע שיכול להתרחש לבלוגוספרה הוא שהיא תהפך לדומה יותר לעיתונות ועל כן לא תסכים להכיר ב'סקופים' של בלוגים אחרים.

לורנס לסיג, אגב, חולק על דעתו של פארל (Lessig 2006, pp. 244) וטוען שבלוגרים וקוראיהם הם כמו אנשים שכעת חזו תאונת דרכים – הם צריכים להשתמש בטריאנגולציה על מנת להשיג את האמת; אמינות ואותנטיות של בלוגר תבוא רק עם הזמן ולא מלכתחילה ולכן הבלוגוספרה תשאר אמינה גם אם יקומו בה עשבים שוטים. הגיוון של הבלוגוספרה נותנת לקוראים זווית רחבה מאוד של דעות בכל נושא מרכזי, כזו שתוכלח לצור מוניטין לבלוגר מסוים עם חלוף הזמן; אולם טעויות יוותרו בבלוגוספרה, כמו גם מקרים מכוונים.

שמידט (Schmidt, ibid) מחלק את הנורמות ומבדיל בין נורמות נאותות לנורמות פרוצדורליות. לטענת שמידט, הבחירה בכתיבת בלוג בעצמה היא בחירה בנורמה, כשהפורמאט (ז'אנר) הבלוגי הוא פורמאט ייחודי עקב הדינאמיות שלו וההסתמכות שלו על מקורות. הבחירה בבלוג, לטענת שמידט, היא בחירה במדיה שאינה תקשורת חד-צדדית (כמו טלוויזיה או עיתונות) והיא גם בחירה במדיה שאינה שיחתית.

שלוש הנורמות: לינקים, אטריביוציה ואותנטיות הן נורמות שניתנות לאכיפה בקלות באמצעות משחקים חוזרים; בלוגר שלא יתן לינק לבלוגר אחר סביר שגם לא יקבל את אותו הלינק לכשיכתוב משהו מעניין באותו הבלוג. בלוגר שלא ייחס אמירה לאומרה לא יקבל ייחוס על אמרותיו, בצורה הדדית. וכן בלוגר שיכתוב טקסטים שאינם אותנטיים יקבל תגובות נזעמות ויפחת מספר קוראיו. לכן, הקלות באכיפת אותן שלוש נורמות, יחד עם העלות הנמוכה בביצוען (בסך הכל), כמו גם העובדה שהן הנורמות והן אכיפתן מבוצעות באמצעות ביטוי, יושבות בקנה אחד עם מסקנותיהם של פוזנר ואקסלרוד.

מהי נורמת הלינקים והאם היא עומדת בקנה אחד עם שתי הנורמות האחרות?

נורמת הלינקוק היא נורמה לפיה בלוגרים נותנים קישורים לבלוגים אחרים בשביל לאפשר אסמכתא על עובדות מצד אחד, להציג דעות חולקות מצד אחר ולבסוף להפנות לקריאות מעניינות. שלושת האפשרויות האלו בקישורים מייצגות קשת של סיבות מדוע לקשר לבלוגים אחרים. קישור כאסמכתא מאפשר לבלוגרים להגביר את אמינותם ובכך לגרום לקוראיהם לסמוך על הטקסט יותר. קישור כאטריביוציה ניתן כאשר מובא ציטוט מבלוג אחר או כאשר מישהו אחר אמר משהו רלוונטי, סוג זה של קישור מגביר את האותנטיות וגם נותן לבלוגר אפשרות לייחס דברים לאמרם. הסוג השלישי של הקישור הוא קישור בו בלוגרים יכולים להפנות את קוראיהם לנושא מעניין, כתבה מעניינת או כל פרסום אחר בבלוג אחר או בכל אתר.

לפי מחקר של הרינג ואחרים , חלק ניכר מהבלוגים מקשרים לבלוגים אחרים, כש53.7 אחוז מהבלוגים מקשרים בעמוד הראשי לאתרי אינטרנט אחרים, 51.2 לבלוגים אחרים, 36.1 לאתרי חדשות ו17.2 לאתרים אישיים אחרים של מחבר הבלוג. בממוצע כל פוסט הכיל 0.65 לינקים יוצאים, כש27.7 אחוז מהפוסטים הכילו קישורים לאתרי אינטרנט אחרים, 6.7 אחוזים מהפוסטים הכילו קישור לאתרי חדשות, ו3.1 אחוזים מהפוסטים הכילו קישורים לאתרים אחרים.

שרון גפן ערכה מחקר במאי 2007 בו בחנה את הקישורים בבלוגים העצמאיים בישראל (אלו שלא מאוחסנים בפלטפורמות כמו ישרא-בלוג, תפוז, דה-מרקר או בלוגלי) ומצאה כי מרבית הבלוגים העצמאיים בישראל מקשרים בעמוד הראשי לפחות לעוד בלוג אחד, כשהבלוגים המקושרים ביותר מקבלים בין 12 ל21 כניסות; לאחר מכן, סדרה גפן את הבלוגים על מפה בה לא רק שניתן לראות את מספר הקישורים הנכנסים והיוצאים מכל בלוג, אלא גם את הדדיותם.

בין היתר, ניתן לראות כי קישור מבלוג לבלוג לא רק מסמן לשאר העולם כי הבלוגר קורא ומעריך את הבלוגר אליו הוא נותן קישור, אלא גם כי הוא ממליץ לאחרים לקרוא אותו. אותה מחווה של רצון טוב באמצעות קישור יכולה להדגים יצירת קהילה באמצעות קשרים.

גפן טוענת כי הבלוגוספרה הישראלית מכילה את כל הרכיבים של קהילה ושקשרים חברתיים נוצרים באמצעות אותו קישור. הקישור עצמו מצביע על משהו שהוא עמוק יותר מהקשר הסתמי בין אדם לאתר, הקישור הוא סימון של "אני קורא את הבלוג הזה והוא מעניין אותי" שמיועד להפנות קוראים לבלוג.

הלינקוק חשוב לא רק כדי להראות אמינות בטקסט, כשאדם מציין כי מקור הטקסט שהוא מביא הוא מאתר אחר ומצטט אותו במלואו הוא מקיים את הנורמה הבסיסית של כבוד לאחר. הכבוד נובע מכך שכתיבת טקסט מלווה באחריות כלשהיא. אותה אחריות על הטקסט היא זו שגם מחייבת לציין מי אמר דבר מסוים והיכן, כדי שהדברים יובאו בהקשרם ולא יוצאו וישומשו לדברים שונים. כאשר השאלה מיהו בלוגר עולה והויכוח הוא האם בעצם האם בלוגרים כפופים למערכת מסוימת של כללים, התשובה היא לא.

אולם, למרות שבלוגרים לא כפופים למערכת של כללים שמי שלא מקיים אותם הוא לא בלוגר, אלו שלא יכבדו את הכללים הבסיסיים יזכו ליחס קר מהבלוגוספרה. סנקציות כמו טוקבקים מתלהמים, הסרה מבלוגרולים (כי בלוגרים נעלבים מהר), הפסקת קריאה והסרה מאגרגטורים. סנקציות אלו הן סנקציות חברתיות ולא משפטיות (ואפילו לא הגדרתיות). אכן, בלוגר שלא יקיים את הנורמות בבלוגוספרה יוותר בלוגר, אך האם הוא יהיה חלק מאותה קהילה של בלוגרים?

אך האם קיימות בכלל נורמות בבלוגוספרה שלא קיימות בעולם החיצוני? האם לינקים שניתנים לבלוגרים אחרים הינם דיים בכדי לקבוע שקיימות נורמות וקהילה או שמא מדובר במקרה פרטי של ביטוי? על מנת לבחון האם ישנה חברה בעלת נורמות משלה צריך לבדוק מהם חסמי הכניסה והיציאה מהחברה, והאם יש בה נורמות ספציפיות, כמו כן, יש לבדוק האם יש סנקציות ספציפיות והאם יש אפשרות לexcommunication לבלוגרים שסרחו.