בין בידור לאמנות: החרם על אריאל כמראה חברתית.

0.

"הניכור מבסס את עצמו בצורה חלקית מכך שהתחכום בצרכים ובאמצעים (לריצויים) בצד אחד מייצרים ברבריות חייתית, שלמה, אכזרית ומצד שני אבסטרקסטית של הצורך … האדם שב למאורתו, שהיא כעת מזוהמת על ידי הנשימה הנגועה של הציביליזציה, והוא ממשיך לחיות בצורה זהירה, בהיותו זר למגוריו שיכולים להמשך ממנו בכך יום … זה לא רק שלאדם אין יותר צריכים – אפילו החיה שבתוכו חדלה מלהתקיים. בן אירלנד אינו יודע יותר על הצורך למעט הצורך לזון, ובפועל רק הצורך לזון מתפודים ותפודים עבשים, כך הזן הרע של תפודים. אך בכל עיירה מתועשת של אנגליה וצרפת יש כבר אירלנד קטנה. לפרא ולחיה לפחות יש את יצר הציד, השיטוט וכדומה – הצורך בלוויה. הפשטת המכונה, של התעסוקה נועדה להפוך את הפועל מתוך האדם המתהווה, הלא בוגר בעליל, הילד – כאשר האדם הופך לבן מוזנח. המכונה משכנת עצמה לתוך חולשת האנושיות על מנת להפוך את האדם החלש לתוך מכונה." (מתוך: קארל מרכס, דרישות אנושיות וחלוקת העבודה תחת הכלל של רכוש פרטי, כתבי יד פילוסופיים ופוליטיים, 1844)

1.
את שקארל מרכס אמר לפני מאה ומחצה יש לומר שוב היום. משלם המסים הישראלי תרם למכונת הכיבוש 40 מיליוני שקלים לצורך בניית תיאטרון בעיריית אריאל. התיאטרון, לכאורה, יציג את מיטב הצגותיהם של תיאטראות ישראל, ושלל צוותי השחקנים ידרשו לעלות לאריאל על מנת להציג לתושבי העיר תרבות. מנגד, ובצורה צפויה למדי, אמנים רבים הצהירו כי יחרימו את התיאטרון בגלל הכיבוש (אבל יזעמו כאשר אחרים קוראים להחרים אוניברסיטאות וחוקרים). הבעיה היא, וכנראה מה ששרת התרבות שלנו, לימור לבנת, לא מבינה, שתיאטרון אינו בידור, אינו אמצעי להגשמת צרכים ולהפגת הניכור: תיאטרון, כמו מוסיקה, כמו אמנות פלסטית, הוא ביטוי שנובע מחופש הביטוי. אמנות אינה בידור: בידור נועד להפיג את הניכור, להרגיע את הפרולטריון ולעודד אותו לשוב למעגל היצירה, להגשים את אותם צרכים מרכסיאנים כמו רעב, ותו לא. אמנות? אמנות היא ביטוי של נפש האדם. ככזו, אין יכולת לכפות אותה על אנשים.

2.
אכן, לא נעים להציג מחזות עם מסר מסוים במקום בו זכויות אדם מופקעות, אדמה נתפסה בכח והריבון הוא צבא. כל הגורמים האלו, יחדיו, גורמים לדיכוי נפש האדם, להתקת האמנות מיוצריה. אכן, צודק עפרי אילני כשמבהיר מדוע הצגתו של ברטולט ברכט באריאל היא כה אבסורדית. אולם, מנגד מתבטא רון נחמן, ראש עיריית אריאל, כי "לתרבות אין קשר לפוליטיקה" ובכך מצדיק את עמדת השוללים: השוללים, אלפי הטוקבקיסטים שקוראים לסנקציות נגד השמאל על החרמת התיאטרון, אינם רואים את הקשר בין הפוליטי ליצירה.

3.
במדינה בה מופת הקולנוע היא מערכון בסדרה פופולרית שחוזר על עצמו בצורה מעגלית ברור כי הציבור אינו יכול לקשור בין תרבות לאנושיות. חזונו של מרכס התגשם כאן מבלי לחשוב שנית: התרבות, של כוכב נולד שהצליחה לרמוס כל שבריר של מקוריות והוויה אנושית בלבם של אנשים, הרסה את היכולת להבין ביקורת מהי. לא בכדי לא האמנים ולא הימין מבינים את החרם על אריאל. הרי, גם לתושבי אריאל מגיע בידור, ומדוע עליהם לסוע לתל-אביב לצורך כך? רק כשהתפישה הזו תגנז יהיה ניתן להבין מדוע חרם אמנותי לא יעיל בישראל: האמנים באו לשיר לנו שיר, לא לחנך אותנו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

7 thoughts on “בין בידור לאמנות: החרם על אריאל כמראה חברתית.

  1. יהונתן, אתה מפספס את שתי נקודות.
    1) מי שמשכורתו ממומנת על ידי המדינה הוא עובד ציבור. וכמו שעובדי מדינה "רגילים" צריכים ללכת לאיפה שהממשלה שולחת אותם כך גם עובדי הציבור ה"מיוחדים" צריכים ללכת כל מקום שהממשלה שולחת אותם. מי שלא רוצה להיות עובד מדינה כי הוא לא תומך במעשיה אז שיגיש התפטרות.
    מי שרוצה מימון ממשלתי צריך לציית להוראות הממשלה.
    מי שרוצה ללכת לפי האידאולוגיה שלו צריך למצוא מימון בעצמו. 

    2) אם אתה מגדיר הצגות תאטרון כאומנות אז איך אתה מגדיר את הסימפוניות של ליידי גאגא ? למי אתה חושב שהיא יותר דומה לבטהובן או למוצארט ?

  2. אלעד: דברים לא צריכים להיות בטהובן, מוצארט או דאלי כדי להיות אמנות.

  3. הבעיה היא הרבה יותר פשוטה – מי שמוכן להילחם על דעותיו, חייב לדעת שיש לזה מחיר.
    אי אפשר לזרוק הצהרה באוויר בלי כוונה לקחת אחריות על התוצאה ולשלם עליה… הזמר מאיר אריאל כשהביע תמיכה בשיחרור יגאל אמיר, ידע מראש שהוא עומד לשלם מחיר יקר על התבטאויותיו חרם מוחלט על כל יצירותיו והשמעותיו גם כשאין להם ולא היה להם חלק בהתבטאויות.
    אם שחקן, יוצר, במאי או כל אישיות שניזונה מכסף ציבורי המצהירה שלא "תשתף פעולה הקשורה בעבודתה בארגון ציבורי שממומן מכספי הציבור, (כולל אותו ציבור "מוחרם") צריך מראש וביודעין לקחת בחשבון שהוא עומד לאבד את מקום עבודתו באותו ארגון ציבורי וזה בסדר כי ככה נראית דמוקרטיה. כמו שלוחמים לא רצו לפנות מתיישבים איבדו מיידית את מקומם בקרב הדרג הלוחם, לכל אמירה ו/או עמידה על עקרונות יש מחיר וחשוב מכך חייבים להיות מוכנים לשלם את המחיר. לדוגמה אם פקיד במשרד הפנים "לא יסכים" לספק דרכונן לאזרחים "בעלי גוון עור כהה" בוודאי שעליו לצפות שמקום עבודתו יאבד… שחקן בתאטרון ציבורי שמחרים על דעת עצמו ציבור או מקום הצגה, יהיה מוכן ועליו לצפות בבוקרו של יום לאבד את מקום עבודתו ככה זה היה, הווה וחייב שיהיה.

  4. עופר, אני לא מגדיר הצגות תאטרון של תאטרון מסחרי שכל מטרת ההצגה היא למלא אולם באנשים אומנות ולא משנה איך השחקנים, הבמאים ושאר הפלצנים קוראים למה שהם עושים. אין הבדל בין הצגת תאטרון לכוכב נולד חוץ מהרמת האף. המטרה היחידה של הצגת תאטרון היא לעשות כסף. מי שעושה הצגות למטרת אומנות לא מפרסם את ההצגה שלו כמו שמפרסמים קולה. פשוט מעצבן אותי אנשים אומרים שאם זה בתאטרון זה איכותי ואם זה בטלויזיה זה זבל, בתאטרון יש מספיק זבל אבל יש לו פוזה של רמה גבוהה.

  5. עם כל הכבוד, תאטרון הקאמרי ואחרים זוכים לסיוע של המדינה – היינו, משלמי המיסים. כגוף נתמך, אין להם זכות להביע עמדה לכאן או לכאן, בנושאים פוליטיים. כל זמן שהגופים הללו מקבלים תמיכה, שיתעסקו במה שהם אמורים להתעסק, וזה משחק, ויעזבו את התחומים האחרים.

Comments are closed.