"אם אין לכם עיין אינטרנט בחדרון שלכם, אתם חייבים להשיג אותו. זה העורק הראשי של הבידור לסוגיו. אם אין לכם תפקיד שיש בו תירוץ לגיטימי לאינטרנט, החליפו אותו מיד. הסכימו אפילו לקיצוצים בשכר אם צריך. אם אינכם מבזבזים את שעות העבודה שלכם במשחקים באינטרנט, אינכם מקבלים את מלוא התמורה מבעלי המניות. […] חברות רבות מפחקות על השימוש באינטרנט של עובדיהן. מנהלים יכולים לקבל דיווחים מי מסתכל על מה. כמה חברות אפילו מרחיקות לכת וחוסמות גישה לאתרים ברשת, העוסקים בבידור. המנעו מחברות כאלה בכל מחיר.
כשמראיינים אתכם לעבודה חדשה, שאלו אם יש לעובדים קשר אינטרנט ללא פיקוח. אם המראיין אומר כן, הניפו את זרועותיכם באוויר בקריאת "יש!" זה טוב להביא התלהבות בראיון. אחר כך שאלו אם החברה מציעה גם עיסוי במשרד. אם המראיין אומר כן, התעקשו לקבל את העיסוי שלכם כבר עכשיו, ואז תתפשטו עד החגורה. זה בדיוק סוג החברה שאתם רוצים לעבודה בה. אל תתפשרו על פחות

סקוט אדמס, עבודה זה שמחה, מטר: 1999, עמ' 45-46

לו החיים היו מתנהלים לפי חזונו המרשים של סקוט אדמס, יוצר סדרת הקומיקס "דילברט", אזי למארק ניקולאס, בלוגר מקנטקי שהיה במקרה גם מנהל הקמפיין של מועמד דמוקרטי, לא היו בעיות בחיים. מסתבר שארני פלטשר, מושל קנטקי המואשם בפלילים, חסם את הגישה לאתרו של ניקולאס, אשר בין היתר קרא כנגד המושל. לדברי הממשל, אגב, החסימה היא של כתובות האינטרנט הפופולריות שאינן מוכרות וכוללות אתרים מרשימה שהוכנה על ידי מחשב.

בעוד שדי ברור שלמעביד יש זכות על האינטרנט שהוא מספק לעובדיו, שכן היא למטרות עבודה בלבד, יש איזושהיא אי נוחות כשמדובר בסתימת פיות פוליטית. כלומר, בעוד שלעובד אסור לגלוש לאתרים שאינם קשורים לעבודתו, שכן מדובר בזמן עבודתו, הפסיקה נוטה להכיר בכך שיש לו זכות כלשהי לגלוש, בכפוף לחריגים מסויימים (סקירה יחסית מפורטת אצל הלמו) אולם האם באמת למעביד יש זכות למנוע ממנו את הגלישה לאתרים מסוימים?

משום מה, אם היה מדובר באיסור גורף על אתרי פורנו או משחקים אזי לא היתה בעיה לאסור את הגישה. אולם, כשמדובר באתר פוליטי המתנגד לשלטון יש כאן נסיון, אולי, לעצב את הרגלי הקריאה של העובדים. לדוגמא, לעובדים מותר לשתות קפה בזמן העבודה, והמעביד קונה את הקפה בדרך כלל. אולם, ישנו עובד מסוים שרוצה קפה מזן אחר, קפה – נניח – שגודל על ידי איכרים בקולומביה שמשתכרים שכר רעב. האם המעביד יכול לאסור עליו להביא את הקפה? הקפה הוא התוכן, אבל המים החמים הם בבעלות המעביד, הוא שולט בהם והוא יכול לקבוע לעובד מה יעשה עמם.

האם, נניח, המעביד יכול לאסור על העובדים לנהל את שיחות הWater Cooler המפורסמות של ארצות הברית? מתישהוא, עם מהפכת המחשוב, קשה כבר לעקוב אחרי איזה חלק מהעבודה הוא בבעלות המעביד ואיזה בבעלות העובד. האם עובד יוכל, נניח, להתעדכן בחדשות, אבל רק באתרים עם אוריינטציה ליברלית? אלו שאלות קשות.

ניקולס מנסה לרתום את התיקון הראשון לחוקה, חופש הביטוי, כזכות של העובדים להגיע לאתרו; אולם, דווקא כאן הוא טועה. התיקון הראשון לחוקה מגן על הביטויים של ניקולס ולא על הזכות של הקוראים. מהו, אם כן, היסוד המשפטי עליו צריך ניקולס להבנות? כיוון שבארצות הברית הרשת אינה נייטרלית יותר, והמשאב האינטרנטי הוא פרטי לחלוטין, לא מדובר ב"זכות" לאינטרנט נקי.

בכדי להראות זכות (של העובדים לקרוא) צריך להראות חובה של המדינה להעביר את התעבורה הנ"ל או לחלופין איסור על המדינה להתערב בתעבורה זו. ניתן, אולי, בעקיפין, להסתמך על פסק הדין של אפל נ' אלמונים שניתן לאחרונה כדי לומר שבלוגרים הם עיתונאים לכל דבר. ואז? ברגע שקבענו שבלוגרים הם עיתונאים, ניתן להשתמש בתיקון הראשון לחוקה בצורה אחרת:

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the government for a redress of grievances.

דווקא חופש העיתונות, שמוגן, יכול לעבוד כאן. חופש העיתונות אינו רק חופש ביטוי, אלא הוא נרחב יותר, הוא כולל את החסיון העיתונאי ואת הזכות לפרסם עיתון. אותה זכות כוללת את החובה מצד כל הגורמים המדינתיים לא להתערב בפרסום עיתון, שפרסומו באמצעות האינטרנט היא חלק אינהרנטי. למרות שהטענה עשויה להיות קלושה, זו לדעתי הדרך לתקוף את הבעיה, ולהבדיל אותה מאתרים אחרים.

בעוד שלמדינה מותר, אפילו לדעתי, למנוע מעובדיה להתבטא בתקשורת, ועל כן אסור להם לכתוב בלוג. באותה המידה אסור למנוע מהעיתונות להגיע לכל אדם, אפילו על תשתית של המדינה, במיוחד כי לזו אסור לבצע שום פעולה שתפגע בחופש העיתונות.

לכן, אולי, יש תקווה לניקולס וחבריו, אולם נראה כי הסיקור התקשורתי לו הוא זכה גרם לכך שלא יזקק הוא לטענת חופש הביטוי בבית משפט