היום בדרכי לירושלים ניהלתי שיחת חולין עם שלומית (שם, שם) על בריחתו המתוקשרת היטב של בני סלע ממשמורת. למי שלא מעודכן, ולמי שמעולם לא התעדכן: בני סלע הינו אנס סדרתי שנדון ל35 שנות מאסר, מהן ברח היום לאחר מזימה מתוכננת היטב.
בני סלע, לדברי עורך דינו, הסכים לעבור סירוס בכלא, כשאפשרות זו נבדקה, ככל הנראה, על ידי הגורמים. בקשתו של סלע לעבור סירוס הורמה בשנת 2000, הרבה לפני הויכוח ביני לבין שלומית והרבה לפני שהוא ככל הנראה תכנן את בריחתו. ככל הידוע לי, ויכול להיות שאני טועה, בתי המשפט לא הורו על סירוסו של סלע, חרף בקשתו.
אני, אגב, לא ידעתי על בקשה זו עד שחיפשתי היום מידע להעלות את הטענה, ולמרות שהיא משנה חלק ניכר מדעתי (כיוון שסלע עצמו ביקש את הסירוס), אני עדיין מאמין שלמדינה אין זכות לסרס את האדם. השאלה היא האם סירוסו של בני סלע על ידי החברה היה הופך את החברה לאלימה פחות? אני רוצה להשתמש בשני טקסטים שיכולים אולי לסייע. הראשון הוא "האיש שרצח את אהוד אולמרט" של אורי קציר, והשני הוא "רשיון להורות – פתרון אחר" של טל ירון.
טל טוען, בקצרה, כי "ענישה כאמצעי חינוכי מורידה פשע ואלימות" ומתיר את הענישה האלימה כדי לאפשר לחברה לכפות את דעותיה על הפרט הסורר, גם אם מדובר בתהליך שיוליד, בין היתר חברה אלימה כתופעת לוואי. טל טוען עוד כי "לעיתים על אנשים ללא יכולת כריזמה להשתמש בענישה גופנית. אם לא יעשו זאת, יתקשו ללמד ילדיהם לעכב יצרים אגואיסטיים.". אני לא מסכים איתו, ולא יכול אפילו להתחיל להזדעזע. אותה גישה יכולה לטעון כי אנשים ללא יכולת כריזמטית להשגת עבודה מותר שיגנבו, שכן באם לא יפתחו יכולת כריזמטית אין באפשרותם כל אפשרות להשגת מקום עבודה (ואפשר להשיג, נניח, את אותה התוצאה באמצעות מדינת רווחה).
אחד היתרונות הגדולים, ואולי היחיד, בקיומה של "מדינה" הוא אמצעי הכפיה. אותם אמצעים ראוי שישומשו אך ורק על ידי גוף סמכותי שיודע להפעיל בחכמה את אותם האמצעים, שבוחן את ההשלכות של כל אחד מאמצעים אלו ולא משתמש בהם בצורה לא מידתית. איני יודע, ואיני מתיימר לדעת, את הנזקים מ"כאפה" מזדמנת לילד, ואני לעולם לא אגרום למי מילדי לעתיד להיות הבוחן לכך; מצד שני, אני כן מודע לנזקים הרבים שנגרמים מאלימות כלפי ילדים, ולא רק מאלימות זו. המדרון החלקלק וחוסר היכולת של הורים לרסן את עצמם מלהכות את ילדיהם חייב לומר דבר אחד בלבד – אלימות כנגד ילדים היא פסולה שכן מדובר באלימות כלפי חסר ישע.
עד כאן על הטקסט של טל, למרות שיכלתי לשפוך עוד אלפי מילים, אולם אין הן רלוונטיות להיום.
אורי קציר סיפר לפני חודש את סיפורו של האיש שרצח את אהוד אולמרט, סיפור בדיוני על פתחי עוואד, מתנקש ערבי, שרצח ברביעי לנובמבר 2007 את אהוד אולמרט, והתנהגות השמאל והימין כנגדו. לפסקה הבאה יש חשיבות רבה:
פתחי עוואד וזיינאב רמלאווי מודיעים על רצונם להינשא ולהביא ילדים לעולם. נציב בתי הסוהר, רב ניצב יעקב גנות, מגיב בלאקוניות במלים: "שישכחו מזה". בראיון ליומן הצהריים של רשת ב' מודיע אחמד טיבי כי ייאבק על זכותו של אסיר ערבי לקבל כל זכות שניתנת לאסיר יהודי. "פתחי עוואד עשה מעשה שלא ייעשה, אבל במונחים של זכויות האדם אין שום הבדל בינו לבין יגאל עמיר", אמר טיבי. השר אביגדור ליברמן אומר בתגובה: "טיבי הוא גיס חמישי שפועל בשירות האויב וצריך להכניס אנשים כמוהו לכלא". ליברמן מוסר באותה הזדמנות כי בכוונתו ליזום "חקיקה שתמנע שחרור מוקדם של מחבלים שיורשעו בביצוע פיגועים נגד מדינת ישראל ותושביה".
מה היה קורה אם סלע עצמו לא היה מבקש סירוס כימי, ודווקא בית המשפט היה מצווה על סירוס כזה. האם לסלע שעבר על החוק בדיוק כמו יגאל עמיר וכמו פתחי עוואד הדמיוני, היתה ניתנת האפשרות להתייחד? האם סלע, שנניח היה כותב מכתב לאחת מקרבנותיו וגורם לה להתאהב בו, היו מגיעים אותם ביקורי התייחדות? האם אנחנו כחברה (או "הורים וירטואלים") של בני סלע מוכנים להפעיל אלימות כדי למנוע ממנו רביה?
האם סירוס הוא עונש שמותר לנו להעניש אדם כשברור לנו שלא מדובר אלא בענישה שהיא מעשה נקם טהור. הסירוס לא היה משנה דבר מיצרו האלים של סלע מצד אחד, ומאידך לא היה מספק לנו את הבטחון מפני סוטים רנדומאליים ברחוב, אלו ימשיכו להסתובב והם מסוכנים לא פחות מבני סלע שמסתובב ברחוב ואורב, אולי, למספר אנשים הלילה.
הסירוס של סלע, אם היה מתקיים, הוא כמו הורה שמכה את הילד – הוא יפעל (אולי) נגד סלע, ויסביר לו כמה רע היו מעשיו. הוא לא ימנע מסלע לעבור את העבירה אלא אם ישלול ממנו את כבודו הבסיסי כאדם – סלע חדל להתקיים כסלע ועובר תהליך של חברות מחדש על מנת להיות האדם המוכה, הקרבן ולא התוקף.
הפיכתו של העבריין לקרבן היא תוצאה של "ענישה חינוכית" המובאת בצורה אלימה. על ידי שימוש באלימות כאמצעי לחנך את אלו שסוררים מדרך הישר אנו רק מנציחים את קרבנותם (כמו במקרה של יגאל עמיר) של העבריינים. התוצאה היא הצדקה של העבירה שספגה את ענישתה הפיזית, אך לא את הענישה המוסרית. התוצאה הזו אינה רצויה, ויסלח לי טל, עם כל הכבוד – איני יכול להסכים עם גישתו לגבי האלימות.
לכן, גם אם סלע היה מבקש לעשות זאת, מדובר בבן הסורר שמגיע להורו ומבקש להפכו לקרבן. להחיל סעודת טוטם שלאחריה הכל נקי. בן סורר צריך לקבל סנקציות שישנו את התנהגותו, לא סנקציות שיגרמו לו לפתח הצדקה. כשטל מדגים את ה"דוגמא" (שלא מבוססת על מחקרים סטטיסטיים) בחברה האתיופית הוא רק שב ומראה מה קורה כשלקרבן נמאס; סעודת הטוטם הפרוידיאנית מראה כי אלו שסבלו דיכוי יצאו כנגד האמצעים המדכאים – יהיו אלו ההורים, החברה או מערכת המשפט.
רק ענישה שתוכל לאפשר לקרבן חרטה, אך לא תתקוף אותו באמצעים לא מידתיים, תוכן להביא למצב בו "בני סלע"ים לא יהיו יותר בחברה.
Technorati Tags: בני סלע, Benny Sela, Rape, Israel, Law, Justice, Penal, Criminology, Totem and Taboo
בני סלע ביקש סירוס כימי. זה אמנם נשמע לא טוב, אבל מדובר בטיפול תרופתי לדיכוי דחף מיני מוגבר, לא משהו בלתי הפיך (אם כי כרוך בסיכון בריאותי מסויים).
ואם הוא היה מבקש שיעוורו אותו? זה היה שונה?
כן, כי עיוורון זה בלתי הפיך. המילה סירוס כאן אולי לא נשמעת טוב, אבל לא מדובר בכריתת איבר. נטילת תרופות, בעיקר תרופות חזקות, היא אולי דבר בעייתי (בעיקר אם אתה סיינטולוג), אבל לא גורמת לנזק בלתי הפיך.
באחד מהגילויים הנאותים שלך, בהזדמנות, אולי כדאי לציין שלעולם, אבל לעולם, לא תתמוך בבלוג שלך בשום מעשה או אי מעשה של המדינה.
זה יעזור יותר לקוראים.
סליחה?
באחד מהגילויים הנאותים שלך, בהזדמנות, תביני שאת אומרת שטויות.
לדוגמא, אני תומך בחלק ניכר מהמעשים של המדינה. לדוגמא פינוי זבל, כליאה של בני אדם למטרות מוצדקות.
את לוקחת את כל מה שהמדינה אומרת כנכון, מצד שני, וזה עוד יותר מסוכן.
אני כל כך לא אומרת שטויות..
בני סלע הוא בן אדם עם אוטונומיה ורצון חופשי. הוא רוצה לעבור סירוס. עכשיו, לאחר סינון (מאסיבי) של כל ההצדקות המתפלספות, מה הבעיה בדיוק?
יהונתן, על למחות קצת על הפרשנות שלך, את דברי.
את אמרת" טל טוען, בקצרה, כי "ענישה כאמצעי חינוכי מורידה פשע ואלימות" ומתיר את הענישה האלימה כדי לאפשר לחברה לכפות את דעותיה על הפרט הסורר, גם אם מדובר בתהליך שיוליד, בין היתר חברה אלימה כתופעת לוואי."
כל טענתי היא שענשיה גופנית בתנאים מסוימים (והסברתי מהם, בצורה
די מפורטת) תביא להורדת האלימות בחברה. בפרוש לא אמרתי שהענישה
תגרום לעליית האלימות. התובפת כי הפעלת ענישה גופנית, תביא לאלימות היא שלך ולא שלי.
ב. אני אביא עוד מידע שיחזק את טענתי, הפעם מפי ד"ר חיים עומר, שכתב את "שיקום הסמכות ההורית". בתקציר ד"ר עומר כותב כי "הורים רבים מרגישים חסרי אונים מול ילדיהם המתחצפים, ומול תופעות של אלימות מילולית ופיסית, איומים סחיטות השתלטות על הבית, נשירה ממסגרות, התקפי זעם, סמים גניבות עברינות ועוד". וממשיך הוא ומציע פתרון אחר (שבדקתי אותו ואינו שווה הרבה). ואומר הוא כי הוא אינו מציע לחזור לשיטות מסורתיות (קרי, ענישה גופנית), שכנראה כן פתרו את בעיית האלימות ואיבוד המסגרת של הילידם (שיטות שעבדו במשך אלפי שנים).
ג. לידיעה, סירוס, גורם להפחתת היצרים המיניים (עד כדי קרוב לאפס), ואז יכול לעבריין המין לשלוט טוב יותר ביצריו, ולהימנע מאינוס נשים. סירוס אינו עונש, אלא כלי לשליטה ביצרים שעד כה לא יכול היה האנס לשלוט עליהם.
יהונתן, מדהים אותי שאתה מתייחס על החברה וה"נענש", אבל אינך אומר דבר על זכותה של האישה לא להיאנס!
למישמוע חברתי יש אספקטים חברתיים חיובים ושלילים. החיובים הם שאנו לא נפגע איש ברעהו.
ברור לי שלנאנסת יש זכות לא להאנס. ברור לי גם שאונס הוא בסדר.
אבל קריסת הסמכות ההורית אינה לגיטימציה לאלימות. "סמכות הורית" היא סמכות חלקית בלבד, ואני לא חושב שצרי ך אותה תמיד.
לגבי סירוס, גם אם הוא לא הכלי הברור לפתרון כאן, אני חושב שהוא יכול לפתור בצורה חלקית – כמו שכריתת יד מורידה את התמריץ לגנוב.
כתבת שאונס הוא בסדר! אני מניח שזה טעות.
בוא נדבר קצת על עקרונות בסיס. מי שיצר את הבסיס הרעיוני לדמוקרטיה המודרנית הוא ג'והן לוק (הוא מיסד הרעיון של רשות מחוקקת וראשות מבצעת). בספרו המכונן "על הממשל המדיני", לוק מכונן את החברה על מערכת המשפט שאמורה להגן על זכויות הקניין של האדם (אצל לוק, קניין הוא גם חיים), מפני פרטים בחברה או מחוצה לה שתוקפים את הקניין של האדם או את האדם. ללא מערכת כזאת אומר לוק, לא תתיתכן חברה. כלומר בדוגמא שלנו, אם מערכת המשפט לא תמצא דרך יעילה להגן על נשים, מפני אנסים, הרי שהיא לא ממלאה את תפקידה, וזה עיקר תפקידה.
הרצון להחזירו למוטב, הוא עיקרון מישני, ורק לאחר שמנענו מהאנס לפגוע בנשים. במידה ולא הצלחנו למנוע זאת ממנו, על פי לוק, דינו מוות.
ברור לנו, שגזר דין מוות אינו יעיל מצד אחד (כי אז, לאור הניסיון באנגליה, האנסים ירצחו את הנשים, כיוון שמימלא יקבלו גזר דין מוות), ומן הצד השני, אנו כחברה שואפת חסד ושלום, נעשה הכל כדי להחזיר אדם לנורמה, ונעדיף לא לפגוע בו.
לגבי הסירוס והשפעתו על הדחפים. יצר המין אצל כולנו מושפע מהורמונים שמפורשים בשק האשכים. פגיעה בשחרור ההורמונים האלה מחליש את יצר המין שלנו (ואולי מעלים). אם נסרס אדם שתקף מינית נשים, יתכן והוא יכול להשתחרר לחברה, ונשים שהמערכת המשפטית אמורה להגן עליהן , לא יפגעו, ובא לציון גואל.
ברור שהתכוונתי שאונס הוא לא בסדר. לכל הנעלבות והנעלבים התנצלות.
טל, אתה אכן צודק לגבי לוק – אולם – בין היתר יש גבולות לכמות הזכויות שהדמוקרטיה יכולה להגן עליהן. אם יש אדם מנוול שמדבר בשפה גסה לא תכרות את לשונו למען שלא יפגע בכבודם ובשמם הטוב של אחרים, חרף העובדה ששמו של אדם חשוב כמעט כשלמות גופו, נכון? לכן אני לא בטוח שענישה גופנית בכלל יכולה להשיג את התוצאה.
לגבי הורמונים – אונס הוא עבירת אלימות ולא עבירת מין. היצר הוא יצר אלים ולא ליבידו.
בזמן האחרון מסתובב לי הרבה בראש העניין של "עונש מוות".
בטקסט התנכ"י יש ענישה שבמונחים של היום היא חמורה, יש עין תחת עין ושן תחת שן, ויש עונשי מוות על דברים רבים. על פניו מקובל לחשוב שזה בגלל שהחברה של ימי קדם היתה פרימיטיבית ולא מתקדמת ביחס אל חיי אדם.
אך, ישנו פער, מוזר בעיני , בין קלות המוות במקרים מסוימים, לבין היותו "מעשה מופרך ולא יאות" במקרים אחרים.
המקרים בהם הוא קל – פשיטות על אוכלוסייה שנחשבת לאויב כאוכלוסייה פלשתינית באיזורים מסוימים בתקופות מסוימות, מוות בתאונות דרכים, הרג של בעלי חיים מטעמים שונים (אינני צמחונית) , מוות ממחלה, מוות מתאונה.
מקרים בהם הוא לא יאות – כפתרון או תגמול למעשיו של אדם שרוצח, או אדם שפוצע במזיד ובאופן קריטי אדם אחר.
יש בי קול שקורא למעשה פשוט, בסגנון "נקמת הדם" המקובלת בחברות מסוימות. עשית – תאכל אותה. אתה אחראי למעשיך, ויש תגמול .
האנס הסדרתי – מצד אחד עובר על חוקי החברה שמטרתם להגן באופן מירבי על האזרחים, ומצד שני – חוסה תחת כנפי אותם החוקים אשר מגינים עליו מנקמה או תגמול פיזי מצד קורבנותיו או בני משפחותיהם.
נראה לי הגיוני שאדם שלא מקבל על עצמו את החוקים, החוקים אינם חלים עליו, בבחינת מי שמתיר דמם של אחרים – דמו מותר.
אז מה לגבי עונש מוות? אני בעד עונש מוות במקרים כמו רצח מתוכנן שמוכח מעבר לכל ספק שהוא, או של תקיפה סדרתית של אנשים שמוכחת מעבר לכל ספק. מה אכפת לי מהחיים של בן-אדם כזה? זה לא עניין של זכות קיום, כמובן שיש לו זכות קיום, אך להפסיק את קיומו לא פוגע בזכות הקיום שלו שבהתחשב באופן שבו הוא מכבד את המונח ביחס לאנשים אחרים – היא חסרת ממשות. המונח הזה "זכות קיום", ו"כבוד למרחב המחייה של אדם אחר" מאבד ממשמעותו אם מחילים אותו גם על אדם שבמעשיו המודעים והמכוונים שולל אותו מאנשים אחרים על לא דבר.
המוות הוא חלק מהחיים שלנו בכל מקרה, בוא לא נעמיד פנים שאיננו.
מרים,
ראשית אני מתנצל על העיכוב בפרסום התגובה, היא נשלחה לתיבת הזבל בטעות. שנית, אני לא חושב שעונש מוות הוא לא ראוי, אני חושב שהוא אסור מכמה סיבות, בין היתר בגלל שהוא סופי ולא ניתן לשינוי במקרה של טעות. אם היה אפשר לשנות את התוצאה, ולגלות נניח שאדם היה חף מפשע, במקרים כאלו, אז מה היה נעשה? (ראי גם את ג'ון סטיוארט מיל על עונש המוות). הבעייתיות במקרה כזה נוצרת גם במקרים של מחוקק לא ראוי שקובע עונש מוות על עבירות שאינן ראויות לעונש מוות, נניח בארצות הברית.
צריך לראות במקרים כאלו על מה מונעים מאדם את הזכות לחיים. במקרים כמו בני סלע של אנס סדרתי שלא מכחיש את מעשיו – אם הוכח שאינו בלתי שפוי, הייתי מוכן לדון בעניין אבל לא בסירוס – עונש מוות הוא פחות אכזרי והוא יעיל יותר לחברה מאשר עונש של כליאה עם הטלת מום לכל החיים.
הבעיה היא שעונש מוות מונע מאיתנו הרבה מאוד – בין היתר את היכולת שלנו לראות את העבריין לאורך כל התקופה הזו סובל בתאו.