יובל יועז סוקר בכתבה נפלאה את הכוחות העושים במלאכה כדי לדאוג לכך שעצורים יוכלו "להשתתף" בדיון להארכת מעצר בצורה וירטואלית תוך שהוא מסביר על כינוס וידיאו כשיטה אלטרנטיבית להגדרת בית משפט חדש. בפועל מדובר בדיון שעל אף קיומו של שיח בין העצור, עורך דינו, התביעה ובית המשפט, אין להבין כי מדובר בדיון בפני החשוד.

זכותו של החשוד להוועץ בעורך דין בעבירות מסוימות הוחק לספר החוקים הישראלי באמצעות הקמת הסניגוריה הציבורית מחד, ובאמצעות השינויים בחוק סדר הדין הפלילי שקובעים כי במקרים מסוימים בלבד זכאי החשוד למינוי סניגור. תהליך הדיון של הארכת מעצר עצמה היא טכנית לחלוטין ובית המשפט עובד לעיתים כ"קופה רושמת" והשופט התורן מאשר כל מעצר על סמך חוות דעתה של המשטרה.

אולם, אחד מזכויותיו הבסיסיות של החשוד היא לדעת את זכויותיו. כיום, במדינה בה הפרוצדורה לעיתים גוברת על תוכן, ראוי כי כל חשוד יהיה זכאי להוועצות עם עורך דין בכל מקרה (סעיף 34(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) כשסעיף קטן (ג) קובע כי "פגישת העצור עם עורך הדין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו של העצור" האם שיחת טלפון מאובטחת ככתוב בכתבה תאפשר את ההוועצות הזו?

לאזו אף זו, הרי בית המשפט מאפשר שיחה טלפונית, בה המימד האישי מתייתר, וכל הייעוץ נעלם. לא רק זאת, אלא שבמקרים כאלו עשויה חובת הסודיות בין עורך הדין ללקוח להשבר על ידי ציטוט לשיחה "מאובטחת" זו מטעמים של בטחון המדינה או פצצה מתקתקת. אותה הפרעה היא שולית לפעמים, ועשויה לא לפגוע באזרחים הפשוטים כמותנו שאין להם מה לדאוג, אך מדובר בנזק בלתי הפיך.

הריחוק של השופט מהנאשם, בצורה שבה אין לו כל אפשרות לבקש מהשופט לחוס עליו ואין כל רגש אישי תהפוך את השופט לפקיד ממשל קר לב שאינו מסוגל לראות את האמת בצורה בלתי אמצעית. אתלה באילנות גבוהים כשאצטט את כב' הנשיא (בדימ') ברק שאמר: ""הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית" (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994), בעמ' 528).

אותה מעמסה כספית היא מעמסה על הגברת האבטחה של חשודים מצד אחד, והגדלת כבוד החשוד והאסיר מצד שני. אותם אנשים הם בראש ובראשונה בני אדם. בל נשכח כי רוב החשודים כלל אינם מואשמים בפלילים ומעצרם מסתיים בלא שדבר יקרה. זכויות האדם באותו המקרה אינן מכובדות והכתבה עצמה מצביעה על שיקולים אינטרסנטים ותקציביים.

ואגב תקציביים, הרמיזה בכתבה לגבי הפרטת בתי הסהר והקשר של הפרטתם לנסיון הרפורמה החדש אינה מקרית ככל הנראה. האם לא רחוק היום בו יופרטו בתי המשפט? שהרי אם הסמכות להפעיל אלימות בחברה מוצאת מידי המדינה ועוברת לגופים פרטיים, האם לא כך המקרה יכול להיות גם בגין הזכות להצהיר על הפעלת האלימות?

קשה לדמיין מקרה טוב יותר בו החשוד נפגע על בסיס שיקולים כלכליים. אנו, כחברה הומנית וחברה המכבדת את הפרט – גם אם זה לא רק חשוד, אלא גם מורשע, חייבים ליתן לו את הכבוד המגיע לו. כשם שאסירים אינם נזרקים כברירת מחדל לצינוק ומושמים שם ללא מזון, אלא מדינת ישראל מוציאה עשרות אלפי שקלים בשנה באחזקתו ושיקומו של האסיר, כך אנו כחברה חייבים ליתן לחשוד את הכבוד המגיע לו, במיוחד כי זה טרם הורשע, ולעיתים מועללות עליו עלילות שווא.

Technorati Tags: מעצר, כינוס וידיאו, בתי משפט, law, videoconference, courts, without prejudice