מצלמות במרחב ציבורי: חוק זהה, פרשנות שונה
0.
דמיינו מצב שבו שני אנשים מקבלים הוראה מסוימת מהמנהל הישיר שלהם. ההוראה היא יחסית קצרה, פסקה אחת. היא מגדירה מה מותר להם ומה אסור להם לעשות במהלך משימה שלהם בעבודה. כל אחד מהעובדים הולך חזרה לשולחן, פותח את המחשב ומתחיל לעשות משהו שונה לגמרי. איך קרה ששני עובדים, שעמדו אחד ליד השני וקיבלו את אותה ההוראה פרשו אותה בצורה שונה? התשובה לזה היא המהות של פרשנות במשפט. כלומר, הדרך שבה אנחנו מבינים פקודות והוראות כחלק מההקשר הרחב יותר, התרבותי, החברתי, והעבר שלנו. והיום? מצלמות במרחב הציבורי.

1.
בישראל יש הנחיה מקיפה מאוד של הרשות להגנת הפרטיות על מצלמות במרחב הציבורי. ההנחיה מסבירה איך מנהלים את הצילום, מה אסור לצלם (ויש פסיקה גם על זה, לא מעט, נניח, על איפה מותר להציב את המצלמות), איך שומרים את התיעוד, איך מתקינים מצלמות בבתים משותפים ומתי זה אסור. בואו נסתכל על אותו פסק דין, ת"א 54576-07-13 אמוראי ואח' נ' זגורי. מה בית המשפט אומר שם? אני מקצר: "בכל הקשור למצלמה שמיקומה הוא מעל לדלת דירת הנתבעים – הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר. מדובר בדלת הדירה שלהם. אין מניעה שהנתבעים יתקינו מצלמת אבטחה המופנית לכיוון דלת הדירה, ואשר תצלם את מי שעובר בפתח דירתם. שימוש זה איננו בבחינת חריג, ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה" … "שונה הוא הדין בכל הקשור לשתי המצלמות האחרות הממוקמות בקומה 17 מעל לדלתות האש (לפני גרמי המדרגות המובילים אל הגג). יש לקבל את טענת התובעים בהקשר זה, כי ריבוי המצלמות בקומה, שלוש במספר, יוצר הצלבת צילומים מכיוונים שונים וללא הרף, ויש בכך כדי לפגוע בפרטיותם. אמנם, אין מדובר ב"רשות היחיד", במובן זה שאין מדובר בצילום פנימי של דירת התובעים. עם זאת, מדובר בקומה של בית המגורים, והתובעים משתמשים בה כל העת על מנת להיכנס ולצאת מביתם, הם ואורחיהם" … "יש אם כן, להבחין בין המצלמות השונות. בכל הקשור למצלמה שמעל דלת דירת הנתבעים, מדובר בשימוש מידתי וסביר ברכוש המשותף, אשר אין בו כדי לפגוע בתובעים יתר על המידה. לעומת זאת, בכל הקשור לשתי מצלמות האבטחה הנוספות – אלה חורגות מהסביר".
2.
כלומר, יש לכם בית משותף, יש דלת כניסה, מותר לכם להתקין מצלמה שמצלמת מי עובר במרחב הציבורי ליד הדלת כי זה "מקובל וסביר". נכון, יש לי הרבה ביקורת על קיצורי דרך שבתי משפט מקבלים כדי להגדיר "מקובל", "סביר", "נראה בעיני". לעומת זאת, ריבוי מצלמות בקומה, יוצר פגיעה בפרטיות גם אם לא מדובר על "רשות היחיד". הפרשנות כאן היא מאוד סובייקטיבית. איך בית המשפט חווה את הפגיעה. זה לא שזה שלילי, כי החוויה של בני תרבות דומה בדרך כלל זהה. אבל גם אם נחזור להנחיות של הרשות להגנת הפרטיות הנחת המוצא היא שמותר להתקין מצלמות, אבל יש צורך משמעותי לפקח על ההתקנה. גם בחובות רישום, גם בבדיקות של מידתיות במרחב הציבורי, גם בעדכון ויידוע.
3.
עכשיו, החוק הישראלי והחוק האירופי הולמים בנוגע לפרטיות. זה לא אומר שהם זהים, אלא שהם דומים מספיק. אבל, בואו תסתכלו על הבדל תרבותי. לפני שנה, ה-CNIL, הרשות לפרטיות בצרפת, הוציאה הנחיה על מצלמות מעקב גם כן שמשלימה חוות דעת שלה מ-2018. לפי חוות הדעת מ-2018 : "Les particuliers ne peuvent filmer que l’intérieur de leur propriété (par exemple, l’intérieur de la maison ou de l’appartement, le jardin, le chemin d’accès privé). Ils n’ont pas le droit de filmer la voie publique, y compris pour assurer la sécurité de leur véhicule garé devant leur domicile." ובעברית: לאנשים פרטים נאסר לצלם אלא את פנים הרכוש שלהם (לדוגמא, פנים הבית או הדירה, הגינה, שביל גישה פרטית). אין להם הרשות לצלם את המרחב הציבורי, כולל הרשות לצלם את רכבם החונה מול ביתם.
4.
אם אתה גר בבניין משותף, לועד הבית יש סמכות להתקין מצלמות לטובת מלחמה בגניבות והבטחון האישי, אבל הצילומים צריכים להשמר לא יותר מחודש, להיות נגישים רק לועד הבית ולרשויות החוק, וניתן לגשת אליהם רק בדיעבד כדי לאתר משהו, ולא בזמן אמת. התקנה של מצלמות בעסקים מותרת בנסיבות מסוימות, אבל גם אז, את המרחב הציבורי מצלמים במשורה, וככלל על ידי רשות ציבורית. גם הצילומים של הרשות הציבורית מוגבלים במיוחד. מה? איך זה יכול להיות? אתה גר בצרפת ולא יכול להתקין מצלמת דלת של Amazon Ring אם היא פונה לרחוב? איך יתכן שתעשיה שלמה השתנתה? התשובה היא בתרבות.
5.
כלומר, הדרך שבה חברה מתפתחת, ההיסטוריה שלה, הסיפורים שלה, והצרכים שלה משפיעים לא פחות מאשר החוק הכתוב. בעוד שבצרפת הציבור התרגל לרמה מסוימת של פרטיות ומוכן להשלים עם פיקוח על ידי ממשלה אך לא על ידי גורמים פרטיים, במדינות אחרות המצב שונה. כל מדינה וההיסטוריה שלה, ולפעמים ללמוד מההיסטוריה חשוב יותר מאשר להעתיק את הטקסט של החוק. בישראל מצלמות במרחב הציבורי הפכו לתופעה מתפשטת, בכל מקום יש מצלמות. בצרפת תוכלו ללכת ברחוב בלי לפחד שתתועדו. יותר מזה, גם הסבירות שצילום ממצלמה במרחב הציבורי תמצא את עצמה ברשת חברתית היא נמוכה. זה גם אומר הרבה על סוג התיעודים שיופיעו ברשתות חברתיות, וגם על איך הצריכה של המדיה.
נושא חשוב.
אבל, היסטוריה ותרבות מעט רלבנטיים למעשה. העקרונות הם אותם עקרונות ( פרטיות, צינעת הפרט, רשות היחיד נ' רשות הרבים). אגב, גם פה, הפרטיות במרחב הציבורי, אינה לגמרי כפי שחושבים. לא גורף. בית משפט עליון, כבר גרס לא פעם, מה שקובע, זה לא הטריטוריה או ההגדרה שלה, אלא, המרחב האינטימי של היחיד ( גם אם הוא במרחב ציבורי מובהק). את זה למשל, לא תמצא בצרפת.
לא עוזר.
מה כן ? למעשה, זה די אקראי. מכיוון שעקרונות כלליים, מתפתחים על פי אירועים ותביעות בבית המשפט עצמו. משתכללים ומשתכללים ומתאזנים כל פעם מחדש. גם זה לא מספיק. מכיוון שעד שזה לא מגיע לעליון, והעליון לא חותך הלכה רסמית מחייבת את כל הערכאות, אז גם זה נתון לשינויים.
זוהי האמת הפשוטה.
לענין הקייס פה, אין הרבה שוני. מה שהשופטת קבעה, זה לא שאין פגיעה בפרטיות. אלא, שהפגיעה הינה מידתית. ומה משמעות הדבר? אכן, שיש פגיעה, אבל, מתאזנת עם עקרונות אחרים ממש. זה גם לגבי המצלמה המצלמת את הכניסה לדירה עצמה, אבל, גם לגבי המצלמות ב גרם הגג ( העליונות).
נצטט:
"בכל הקשור למצלמה שמיקומה הוא מעל לדלת דירת הנתבעים – הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר. מדובר בדלת הדירה שלהם. אין מניעה שהנתבעים יתקינו מצלמת אבטחה המופנית לכיוון דלת הדירה, ואשר תצלם את מי שעובר בפתח דירתם. שימוש זה איננו בבחינת חריג, ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה. כאמור, הנתבע העיד כי עם כניסתם לבניין, הנתבעים התייעצו עם שכנים הגרים בבניינים סמוכים בענין המיגון (פ' ע' 24 ש' 32 עד ע' 25 ש' 2). גם מר עזרא תיאר מקרה של גניבה בבית סמוך (ס' 7 לתצהירו; וכן עדותו בפ' ע' 21 ש' 30-31). מצלמה זו תורמת לבטחון הנתבעים, מבלי שיש בה פגיעה יתרה בתובעים."
אז קוראים אנו: "מבלי שיש בה פגיעה יתרה בתובעים". ו- " אין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה ". זה פוגעני, אבל, מאוזן ומידתי וסביר.
ונצטט הלאה:
שונה הוא הדין בכל הקשור לשתי המצלמות האחרות הממוקמות בקומה 17 מעל לדלתות האש (לפני גרמי המדרגות המובילים אל הגג). יש לקבל את טענת התובעים בהקשר זה, כי ריבוי המצלמות בקומה, שלוש במספר, יוצר הצלבת צילומים מכיוונים שונים וללא הרף, ויש בכך כדי לפגוע בפרטיותם. אמנם, אין מדובר ב"רשות היחיד", במובן זה שאין מדובר בצילום פנימי של דירת התובעים. עם זאת, מדובר בקומה של בית המגורים, והתובעים משתמשים בה כל העת על מנת להיכנס ולצאת מביתם, הם ואורחיהם. זאת ועוד: הנתבעים לא הציגו טעם טוב להתקנת שלוש מצלמות בקומה 17, שעה שניתן למגן את הפתחים לגג (בקומה 17 וחצי), באמצעות שתי מצלמות; והרי כבר עתה מותקנות שם שתי מצלמות. ככל הנראה, המצלמות משמשת כ"דמי" בלבד, ואולם ניתן להשמישן.
ואכן, מצויין: " הנתעבים לא הציגו טעם טוב להתקנת שלוש מצלמות בקומה 17, שעה שניתן למגן את הפתחים לגג" ועוד: " המצלמות משמשות כ"דמי בלבד, ואולם ניתן להשמישן "
זה מעט ענין של תרבות והיסטוריה. יותר ענין של איזונים מורכבים, בקייס פרטני מסויים. כי זה המשפט. זה העבודה של שופט.
תודה
נצטט מפסק הדין המפורסם ( בג"צ רבני נתניה. ביצעתי רק מחיקות של מקורות בתוך הציטוט). הנה:
" בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית." הוא מצביע על "יחידה אוטונומית." הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. אכן, "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו לפרט אין כל קנין."
עד כאן:
הפרטיות הינה של האדם. לא של המקום. לא דיני הקנין בהכרח קובעים זאת ( יחיד נ' רבים, ציבורי נ' פרטי).
כאן רצ"ב לינק לפסק הדין (אפשר לקרוא הציטוט בפסקה 21):
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/04/500/066/A19&fileName=04066500_A19.txt&type=4
תודה