המקרה של תאד"מ 18255-01-24 כשדי נ' קפלן הוא מעניין בגלל הפרוצדורה. ונסביר; בדרך כלל, כשאנחנו שומעים על נבחרי ציבור שחסמו ברשתות חברתיות פעילים, ונתבעו לשחרר את החסימה, המסלול הוא המסלול המנהלי. זה קרה כשראש עיריית גבעתיים חסם בטוויטר, והתגלגל עד בית המשפט העליון במסגרת עתירה מנהלית (עע"מ 7659/22 רובינשטיין נ' קוניק), כלומר צו שיורה לנבחר הציבור לשחרר את החסימה. זה קרה בעתירה של תומר אביטל להורות למדינה לגבש כללים לחסימה (בגץ 748/24 תומר אביטל נ' היועצת המשפטית לממשלה). כלומר, יש כבר הלכה על מתי כן אפשר לחסום ומתי לא, והאם זה סביר שהמדינה עד עכשיו לא קבעה כללים לחסימה. אז מה כל כך שונה במקרה של כשדי ולמה זה הגיע לפסק דין בכלל?

 

יעקב כשדי הוא אקטיביסט. במסגרת האקטיביזם שלו הוא מותח ביקורת גם על ראש המועצה בתל-מונד, לין קפלן. קפלן לא אהבה את השפה שכשדי בחר להשתמש בה (הוא מפעיל אתר בשם חרא.ישראל ועמוד פייסבוק בשם "יצאת חרא", באמת פרווה, ואגב אם אתם בקטע של לקנות חרא כשר אז אתר "Shit Express" ישלח מעטפה עם חרא כשר, אורגני, מבעל חיים לבחירתכם, לכל יעד בעולם ואפשר לשלם בביטקוין). כשדי דירג את קפלן במדד חרא. לא משהו שנבחר ציבור לא צריך להיות סובלני כלפיו, אבל אני חורג מהעניין, והרבה יותר מדי על חרא וסובלנות.

 

קפלן חסמה את כשדי. כשדי הגיש תביעה בסדר דין מהיר. למי מאיתנו שלא זוכר את תקנות סדר הדין בעל-פה, מדובר על תביעה לכסף, ולא הרבה, כך שאפשר לנהל את כל הדיון ממש מהר ולתקתק עניינים. בגלל זה לקח שנתיים וחצי מהיום שכשדי הגיש את התביעה ועד שהוא קיבל פסק דין. בקיצור, כשדי לא ביקש מבית משפט מנהלי (מיני-בג"ץ) להוריד את החסימה. הוא לא טען שההתנהלות של קפלן היתה אקט שלטוני עריצי, אלא הוא תבע 50,000 שקלים כפיצוי על הפגיעה בזכויותיו החוקתיות.

 

כשדי הוא לא טמבל. הוא עורך דין מנוסה. מה הוא ניסה לעשות כאן? להערכתי? הוא ניסה לגרום לאקטיביזם תחת הלחץ של פיצוי כספי. כלומר, שאם לנבחר ציבור יכאב בכיס כשהוא חוסם, הוא יחשוב פעמיים לפני החסימה, והוא לא ילחץ על הבלוק כל כך מהר. אולי ככה הוא יכול לטפל בבעיה. אבל, בסוף הוא נכשל. הוא נכשל (בלי להכנס לתיאוריה המשפטית יותר מדי לעומק) כי בית המשפט אמר שבעצם אין חקיקה שמכריחה את ראש המועצה לא לחסום אותו, וזו לא התרשלות לחסום תושב. ומדוע? בית המשפט פוסק: "התובע לא הוכיחכי הגב' קפלן חבה כלפיו בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כפי שניסה לטעון, ובוודאי שלא הוכיח כי "טעות בהבנה" או "מחשבה לקויה" מצדיקים פיצוי נזיקי כלשהו ולכן דין טענתו בענין זה להידחות".

 

אבל בית המשפט גם לא הלך נכון. למה? כי בית המשפט היה יכול להשתמש בסוף ההגדרה של "רשלנות" בפקודת הנזיקין: "הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כשדי היה צריך להוכיח נזק, ממון, הפסד כלכלי. בלי כזה, אין טעם לדון בכלל ביתר העוולה. וזו הבעיה העיקרית; שאם נפגעו הזכויות החוקתיות שלך, וחופש הביטוי שלך והגישה שלך למידע נפגעה, עדיין אתה צריך להראות נזק כלכלי כדי לתבוע.

 

כשדי עשה מעשה אצילי, הוא חויב בהוצאות על אקטיביזם. שילם את המחיר עבור כולנו. אבל זה צעד ראשון. עכשיו אם אנחנו רוצים להלחם בחסימה על ידי נבחרי ציבור, אנחנו יודעים איך לא ללכת ומה כן לעשות. צריך למצוא את המקרים הנכונים ואז להתקדם איתם.