למרות שאני לא מסכים לרגע אחד עם האמצעים בהם נוקט ח"כ ישראל חסון בכדי לתקן את תרבות הדיון, אני חושב שהמטרה שלו טובה. ח"כ חסון (בעזרת יועץ התקשורת שלו, משה קלוגהפט), להזכירכם, מעוניין להסדיר את השיח ברשת על ידי הגבלה של חופש הביטוי. היום חסון נעלב מאי הגעת אנשי המדיה והחליט שהוא מנסה לקדם את הצעת החוק שלו כהצעה ממשלתית (להזכירכם, ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה כבר את הצעתו).

הרעיון של קידום תרבות הדיון הוא תמיד מבורך, אבל מה שחסון עושה היום הוא רע. חסון מעוניין להציב חסמים על חופש הביטוי כדי לשפר את תרבות הדיון. הנחת המוצא שלו היא כי כל ביטוי פוגעני יפגע ברגע שידרשו למלא פרטים אמיתיים או לאמת את זהותם. דעתי, אגב, היא הפוכה לגמרי, אני חושב שדווקא הגבלת הביטוי והצבת חסמים יאפשרו למי שכן מעוניין לפגוע (ומוכן להשקיע בכך) לפגוע, וימנעו את הביטויים הלגיטימיים.

הפחתת כמות ה"פחחחח"ים שנראית מבורכת על ידי חסון וחבריו מבחינתי פסולה לחלוטין. אני, כמו רבים אחרים, לא חושב שמקומי הוא לבחון מי הוא הטוקבק האיכותי, כל אחד ודעותיו וכל אחד וביטויו. דווקא ההגבלה באה למנוע את הביטוי הרגעי. אנחנו, כאומה דמוקרטית, מעוניינים בחשיפת שחיתויות והוצאת מידע לציבור כדי לממש לו את הזכות. דווקא כל טוקבק, איכותי או לא, יכול לשנות קונספציה, כפי שכותב תומר ליכטש. אפילו בלייזר מפרסם בפרינט
תגובות אה-לא-ynet כדי להראות כמה זה חשוב.

אם למדינה יש חובה לעשות הכל כדי לאפשר את חופש הביטוי של הפרט, הגנה על זכויות אדם, לרבות חופש הביטוי, עולה כסף (בג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל). במקרה אחר אמר כב' השופט ריבלין כי "הגבלת שידורי הטלוויזיה, לאמור – הטלת צנזורה עליהם, היא איום ממשי על החברה החופשית ועל המשטר הדמוקרטי. זכותו של האחד לשדר את אשר על ליבו לציבור הרחב, וזכותו המקבילה של האחר לבחור כאוות נפשו את השידור בו יצפה – הן זכויות שלא בנקל נתיר את הגבלתן." (דנ"א 6407/01 ערוצי זהב נ' Tele Event, ואפילו כשהביטוי מסחרי – השווה ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד).

חופש ביטוי הוא זכות אדם, הוא נובע מהיות האדם יצור תבוני אשר מסוגל לעשות בגופו את רצונו; כל שאנו עושים בידינו הוא קניינינו מתוקף אותה זכות טבעית, כל שאנו אומרים וכותבים הוא קניינינו, ואסור להגביל אותו כיוון שמטרתו היא הגשמת העצמי. הגבלת העצמיות היא בעייתית.

זכויות אדם הן דבר יקר. החירות עולה כסף (למדינה ולא לפרט), היא עולה לעיתים גם בחיי אדם וגם בבריאות הציבור. זכויות אדם כוללות את החובה של שאר החברה לסבול התבטאויות שלעיתים לא נעים לשמוע, ואת זכותם של הספק-חפים-מפשע ללכת ברחוב. אותה זכות כוללת את הזכות של אסיר להתייחד עם אהובתו גם אם הציבור נגעל מהמעשה. זכויות אדם הם משהו שאנו צריכים ללמוד לחיות עמן.

ישראל חסון, ככל הנראה, לא מבין בזכויות אדם כמו שהוא מבין בבטחון. בבטחון מעשיו נכונים. כשהוא אמר "במזרח התיכון הדברות נתפסת כחולשה" בתחילת הישיבה, כשבא להסביר מדוע לדעתו עורכי העיתונים לא באו, הוא הפגין את הרצון שלו, לדעתי. חסון נעלב, הוא בא בגישה שונה – של מחוקק שמעוניין לשמוע את הציבור, והבין שהציבור יודע שהוא בסך הכל חבר כנסת אחד מתוך 120, וכדי להעביר את הצעת החוק צריך יותר מזה.

חסון הפעיל את נשק יום הדין, בלי לשים לב שהוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית ולא בעורכי העיתונים. להערכתי כל הציבור יפגע מהאדישות של העורכים כלפי המחוקק ומהאדישות של המחוקק לרצון העם.

Technorati Tags: Hasson, Talkbacks, Israel, Laws