"בשנות ה1840 המאוחרות, דר' יגנאז סמלוויס היה אססיטנט במחקלת יולדו בבית החולים בוינה. הוא הבחין ששיעור תמותת התינוקות בחדר הלידה שאויש על ידי סטודנטים לרפואה היה גבוה פי שלוש מאשר חדש הלידה שאויש על ידי מיילדות. בפועל, נשים פחדו מהחדר שהיה מאויש על ידי סטודנטים לרפואה. סמלוויס הבחין שהסטודנטים יצאו ישר משיעוריהם בחדר המתים לחדר הלידה. הוא הניח שהסטודנטים מעבירים זיהום מנתיחותיהם לאמהות היולדות. הוא הורה לרופאים ולסטודנטים לרפואה לשטוף את ידיהם בתמיסת כלור בטרם יבחנו את הנשים בצירים. שיעור התמותה ירד בעקבות זאת לפחות מאחוז אחד" (…)

לכן, קריאת הידיעה הבוקר בNRG-מעריב על כך שח"כ סופה לנדבר דרשה להעניש רופאים שלא שומרים על הגיינה בעקבות התפשטות החיידק העמיד לא הפתיעה אותי ואפילו היתה מבורכת. הרעיון של עצירת מגיפה על ידי הגיינה פשוטה היא מעשה פשוט מאוד וניתן ליישום עם עלויות נמוכות. הרעיון של Tipping Point באפדימולוגיה הוא פשוט מאוד: "כשמדענים מדברים על מגפות, הם מתכוונים למשהו מאוד ספציפי. למגפות יש את הכללים שלהן. נניח, לדוגמא, שבקיץ אחד תיירים באים למנהטן מקנדה כשהם נושאים זן בלתי ניתן לטיפול של שפעת ל24 שעות. לוירוס יש שיעור הדבקה של שני אחוז, שזה בעצם הדבקה של אחד מכל חמישים בני אדם שבאו במגע קרוב עם מי שנושא את הוירוס עצמו. נניח, גם, שחמישים הוא בדיוק מספר האנשים הממוצע שאדם במנהטן בא במגע איתם כל יום. מה שיש לנו כאן, בהנתן בשיעור ההחלמה, הוא מגפה בשווי משקל. בכל יום, כל נושא מעביר את הוירוס לאדם חדש וביום הבא אותם אלף נדבקים חדשים מעבירים את הוירוס לאלף נוספים. […] אבל כשהעונות משתנות, הרכבת התחתית והאוטובוס נהפכים לצפופים יותר מחמישים אנשים כל יום והמנהטני הממוצע בא במגע, נניח, עם חמישים וחמישה אנשים ביום. זה לא ישמע הרבה, אבל בשביל וירוס השפעת זה קטלני. פתאום, אחד מכל עשרה אנשים עם הוירוס יעביר אותו הלאה לא רק לאדם אחד, אלא לשנים. חלק מאותם אלף ומאה יעבירו את הוירוס גם ליותר מאדם אחד, כך שביום השלישי יהיו אלף מאה עשרים ואחת נדברים ובסוף השבוע יהיו כבר אלפיים" (…) כך אומר מלקולם גלאדוול במאמרו "The Tipping Point" שפורסם בניו-יורקר (פרק מהספר למטרות אקדמיות).

cc-by-nc-sa Quiplash

גלדוול ממשיך את ההסבר בנוגע לתופעות חברתיות והוא מסביר שהתנהגות חברתית היא כמו מגפה, היא מתפשטת לאחר שהיא עברה את אותה הTipping Point בצורה כל כך ויראלית שלא ניתן לשלוט בה. אנו רואים את זה כשאנו מדברים על שיווק ויראלי באינטרנט, על תופעת הקרוקס וההתפשטות הבלתי מוסברת שלה, ואפילו על טרנד הבלוגים הבלתי מוסבר. ברגע שתופעה מסוימת עוברת את הנקודה היא כמו מגפה (וכן, אני מודע להשלכות שיש לשימוש במדעים מדויקים בתחום הרפואה בכדי להסביר את העניין, אבל אני לא הראשון שעושה את זה).

ומה לכל זה ולתופעה משפטית? ההתדרדרות המוסרית שמובילה לתופעות פסולות היא משהו שאנחנו לא יכולים לעצור אלא על ידי הפעולות הפשוטות ביותר, לעיתים אפילו פשוטות כשטיפת ידיים. כמו שרופא יכול לשטוף את הידיים בצורה פשוטה מאוד ולקדם את בריאות החולים בהם הוא מטפל, כך המשטרה יכולה להתחיל בנקיטת צעדים בונים על מנת להקל ולשפר את הטיפול באזרחים בהם היא מטפלת. לא די לקרוא ביום אחד על ההתעללות שספג אלמר שוגמינוב מקרית מוצקין כיוון שזו אחת מתלונות רבות שנשמעות חדשות לבקרים בעיתונות ועוברות בקלות לסדר היום; אבל לשמוע שכשהאזרח מספר אחד נחקר לא עומדת המשטרה בכללים אלו, זה כבר דבר אחר.

כולנו מכירים את הרגע בסדרת עורכי הדין האמריקאית בה בסוף המשפט בא עורך הדין הממולח של ההגנה ושואל את השוטר: "אז כשעצרת אותו אמרת לו שיש לו את הזכות להוועץ עם עורך דין ואת הזכות לשתוק?" ואז כשהוא מתחיל למלמל משהו אנחנו מבינים שהפרק הגיע לסופו, לא הקריאו לחשוד את זכויותיו ולכן אין מקום לנהל את התיק. עם כל הדרמטיזציה הדבר באותו הרגע נראה לנו צודק, כמובן, כי אנו מכירים את הסיפור מאחורי ההגנה, את כל ההתעללות ואנו מעדיפים להזדהות עם הנאשם. (כמובן, שחריג יששרכוב כמעט ולא יחול בארץ, ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי)

עם משה קצב, מצד שני קשה לנו להזדהות. לכן, לרובנו, הטענה שלא הודיעו לו מראש על כך שהוא זכאי לחסינות ורק הוא יכול להסיר אותה נראית לכולנו כמפלט אחרון של נבל שמעוניין להתחמק מעונש. אנו לא מבינים את אותה ההשלכה בגלל הTipping Point שהסברתי מקודם. אותה נקודת מעבר היא מה שמחייב אותנו דווקא לזכות את קצב במקרה של חקירה פסולה כדי לא לעודד חקירה משטרתית פסולה ושימוש באלימות כנגד חשודים, ואפילו לעשות בדיוק את מה שאני חושב שרובכם תסיכמו איתו, לשמור על שלטון החוק.

שלטון החוק אומר שהאזרח והרשות השלטונית, שניהם כאחד, כפופים לאותו חוק וחייבים לציית לו. אין הבדל בין הפרת החוק הלכאורית על ידי משה קצב ובין הפרת החוק הלכאורית על ידי משטרת ישראל, בשני המקרים החוק הופר, אך לנו, כיוון שנראה לנו שמדובר באזרח אשם מראש, אין צורך להתקטנן על ראיות ועל הסרת חסינות במועד או לא. שימו לב לאותה מגפה שעשויה להתפרץ אם לא ננסה למעזר את נזקיה.

אותה מצב יחסית סטטי שקיים כיום בו אנו מכירים בכך שהמשטרה לעיתים מעוותת חלק מהדברים כדי לקיים חיים נוחים יותר לכולנו ושיכולה למנוע פשעים בצורה יעילה יותר (עם קיצורי הדרך המתבקשים) היא בדיוק כמו אותם אלף חולים בשפעת, שכל עוד לא מתחילה אינטראקציה יותר גדולה אין שינוי במספרם, אלא רק בזהותם. ברגע שמתחילה, נניח, מגפה של פדופילים (יהודים) אז כמו כל תופעה אחרת, אנו צריכים למנוע אותה. כדי למנוע את התופעה של פדופילים צריך להשקיע בחינוך, צריך להגביר את המודעות (וכמובן גם לחסום את המחשבים, כי כל הפדופילים מסתובבים רק באינטרנט) וצריך אולי גם להחריף את הענישה.

איך מחריפים ענישה? או שמגבירים את האכיפה או שמחריפים את העונש. כדי להחריף את העונש צריך להשקיע משאבים שלא יאמנו, אז המשטרה מתחילה למצוא קיצורי דרך ומגבירה את האכיפה באמצעים שעשויים להיות לעיתים לא לגיטמיים (אני לא אומר שכך זה קרה הפעם, אגב) ואותו Tipping Point עובר והמגפה הופכת להיות מגפה של הפרת זכויות אדם ולא מגפה של פדופילים.

לכן, תשובתו של משה קצב לעתירה היא ראויה. היא נועדה למנוע את קיצורי הדרך המוזרים שעושה לעיתים המשטרה, והיא נועדה להגן על החשוד בדרך מסוימת. שהרי, על המשטרה להוכיח שהוא אכן עבר על החוק, ואם היא לא יכולה לעשות זאת באמצעות כללי המשחק, אין שום סיבה לתת לה לעקם את כללי המשחק.

Technorati Tags: The Tipping Point, Tipping Point, Malcolm Gladwell, Moshe Katsav, Israel, Politics, Law