מעשה שהיה כך היה (ויה שרון גפן) לפני מספר ימים החליטה מישהי כי הגיע הזמן לעשות אאוטינג לבלוגר הפופולרי "הרווק". אצה היא ורצה כדי להשיג את תמונתו ככל הנראה באמצעים שדרשו ממנה הישגיות יתרה, כיוון שמי שלא יודע, הרווק הוא בלוגר שכותב ביקורות על סקס שקיים עם בלוגריות שונות ואפשר להן לשים בבלוג שלהן אייקון של "גם אני עשיתי את הרווק" (סיפור מזעזע שקיבל התייחסות בזמנו על ידי הופמן). מנגד, הרווק התקפל בפני האיום בפרסום תמונתו והודיע כי הוא לא "הרווק" אלא "רווקים" רבים שאחראים לסיפוקן של בנות ישראל (או לפחות תל-אביב).

אותם רווקים החליטו להפסיק את כתיבתם מסיבות רבות (בין היתר שאינן קשורות לאיום בחשיפה), הודו לבנות ישראל והעלימו מספר פוסטים שקשורים לזהותו של המועמד לחשיפה מבינם.

השאלה שקמה כאן שמעניינת אותי היא שאלה רחבה יותר מאשר סתם שאלת האנונמיות, אלא דווקא שאלת האנונימיות האמיתית; הרווק עצמו הוא עוד "דמות" שאנו קוראים ולא מכירים בצורה אישית. הרווקים למינם (וכל הבלוגרים שכותבים בעילום שם), יודעים שהדבר היחיד שמגן על זהותם האנונימית הוא חכמתם. הם עשויים להחשף בכל דרך על ידי טפשותם או רצונם להחשף. את ולווט אנדרגראונד ניסו לחשוף עוד מיומה הראשון באינטרנט כמעט. את האנונימיות שיש לך אתה מקבל בחסד לבינתיים.

אותו חסד הוא חסד שניתן כל עוד אתה לא יוצא מהעולם הוירטואלי שלך, כל עוד אתה לא מדבר על פרטים בחייך או נפגש עם אנשים שדיברת איתם, וזה קשה כשהאינטרנט מקצרת מרחקים ומאפשרת לך תקשורת עם יותר אנשים, ולא ההפך. הדרך היחידה להיות דמות אנונימית היא להיות דמות שמנותקת ורק כותבת (ולא משפיעה). האינטרנט גורר אקטיביזם וגורר את אותה השפעה.

אם הרווקים לדוגמא היו כותבים על מסעות הכיבוש שלהם בברים תל-אביביים ככל הנראה אף אחד לא היה מזהה אותם, ואף אחד גם לא היה מתעניין בזהותם, כיוון שאף אחד באמת לא מתעניין מה יש לעוד בלוגר לומר.

כשהעברתי לפני שבוע הרצאה על נורמות חברתיות בבלוגוספרה (כשהעבודה תהיה מוכנה תקבלו עותק, אני מבטיח, מי שלחוץ לו על עותק בפרטי שישלח מייל) שאל אותי אחד הנוכחים "למה שמישהו בכלל יקרא בלוג?". התשובה לכך היא כנראה שאין באמת סיבה לקרוא טקסטים בבלוגוספרה למעט אם בא לך גם לדבר. הבלוג הוא אמצעי של שיח, אבל לא שיח טקסטואלי בלבד, אלא שיח של אדם עם הסביבה בה הוא חי.

אם נחזור לרווק(ים), השאלה היא בעצם למה העדר האנונימיות במקרה של הרווקים יכולה לחסל להם את הבלוג? אם נשווה את אותם בלוגרים אלמוניים (או שלא אלמוניים) לולווט, הרי שבניגוד אליה [שכתבה על תחום העיסוק שלה] עיסוקם הוא לא בשירותי מין [כמו שוולווט עבדה בתחום אותו סיקרה – תיקון י.ק.] (אני מניח, יכול להיות שאני טועה) והנזק שיגרם להם הוא רק בקרב קוראי אותו בלוג, שככל הנראה לא אמונים על העסקתם בחברה בה הם עובדים. בעצם, הבושה בניהול אותו בלוג בזהות לא אנונימית היא בושה דומה ל"בושה" של שחקניות הפורנו בארצות הברית; שהרי אם מישהי משחקת בסרט פורנוגרפי אין בכך להטיל עליה קלון כיוון שאם מי מבני משפחתה צפה בה, הוא לא יעיז לומר דבר על כך כיוון שלא ירצה לחשוף שצפה בסרט פורנוגרפי, בעוד שההסתברות שדבר כזה יקרה היא יחסית גבוהה.

בישראל מספר האנשים המוכנים להשתתף בסרטים אלו נמוך עוד יותר, כנראה כיוון שישראל עולם קטן עוד יותר, ולכן אין כל אפשרות גם לנהל בלוג כמו "הרווק" שלא בעילום שם. האנונימיות כאן, רק כיוון שהדבר נוגע למין (אפילו אם מדובר בהסכמה ובחשאי) אינה הולמת (עדיין) את השמרנות הישראלית. הרווקים למינם משתדלים שלא להחשף כיוון שהם חוששים מהסנקציות של החברה האמיתית – את הסנקציות של הבלוגוספרה הם לא חווים בכל מקרה, הבלוגוספרה מכירה (בדרך כלל) בזכות של אדם לאנונימיות ותלך דרך כבירה יחסית כדי להגן עליה כיוון שהאנונימיות מאפשרת חופש ביטוי. הבלוגרים מעדיפים ביטוי כי זו הדרך בה הם מתקשרים אחד עם השני, הם גם מעדיפים אנונימיות כי יותר אנונימיות משמעה יותר ביטוי, ויותר ביטוי משמע יותר תקשורת.

לדעתי לא ראוי לחשוף את הרווק; עם כמה שהנושא מעניין גם אותי (ובמיוחד – איך לעזאזל גם אני מתקבל למאגר הרווקים?) התועלת החברתית בקיומו של "הרווק" גדולה על הנזק שנגרם מחשיפת זהות של רווק ספציפי (אלא אם זה באמת ביצע עבירה פלילית כלשהיא, ואז ראוי בהחלט לחשפו למשטרה). הרווק צריך היה, להערכתי, להגן על הפרטיות שלו (וזהותו) בצורה יותר טובה, אבל אם לא הרווק, אז יקום מחרתיים רווק חדש, לא?