בעוד שהמילון הלטיני שבידי מתעדכן תכופות (הגרסא שלי מ1959 ומילון האוקספורד שלי מ2003), ההיסטוריה לו. ובאמצעות שימוש באטימולוגיה, הגיון פשוט ותהליכים היסטוריים, ניתן לשחזר את הנרטיב שלא צלח (נכון להיום) ושמסתמן שיצלח בקרוב. במילונים הראשונים שנמצאו בחזקת החוקרים, המילה פיראט ייצגה סוג של ספינה, ורק בשלבים מאוחרים יותר התפתחה הפיראטיות כשוד באמצעות ספינה, כמו שהתפתחו מילים אחרות שנגזרו מפועל הכלי שמבצע אותן. אם כן, מדוע באה המילה פיראטיות לייצג ספינה?

המילה Port (שער, מעבר, נמל) שקרובה למדי לשמה של עיר הנמל פיראוס (pīrē`əs) (לא בכדי המילה מעל פיראט במילון הלטיני היא פיראוס) היא ההסבר; הפיראטים היו שוכני נמלים, הם היו אלו שהביאו את הסחורות לאורך הארץ (שעוד לא היתה עגולה) ודאגו למעבר סחורות. אכן, מדי פעם היו ספינות שוד, ואלו פגעו בזכויותיהן החוקיות של אחרים, אך עיקר המשמעות באה ממביאי הבשורה, המגיעים לשער.

דווקא הפיראט, השוכן בנמל, היה זה שהביא את הבשורה, וזכה לתהילה רבה, כמו פיראטים רבים כיום שעוד מתהדרים בשמם. וכמו הפיראטים של אז, גם הפיראטים של היום הם אלו שקידמו את הטכנולוגיה (יחד עם תעשיית הפורנו) פורמאט הMP3, נגני המדיה הקטנים, מהפכת המזעור וזכרון הפלאש, הפיכת המחשבים למכונת בידור, דרישות למאיצים גרפיים חזקים יותר, הגידול בצורך בצורבי תקליטורים, הגדלת הקיבולת של כוננים קשיחים וניידים, הגדלת רוחב הסיבים האופטיים והמהירות באינטרנט, פיתוח של פרוטוקולי p2p לשיחות ולהעברת קבצים בצורה מאובטחת ואפילו יכולות הצפנה לכל נפש, כל אלו לא היו באים לעולם ללא פיראטיות.

חברות הענק שמייצרות טכנולוגיה מרוויחות מיליונים מהפיראטיות, בעוד שהן מעלימות עין ממנה, ומנגד, חברות המדיה מנסות להתנגד לטכנולוגיה, במקום לזרום איתה. חוקים כמו הDigital Millenium Copyright Act שאוסר על פריצת מערכות הגנה שאוסרות על שימוש בקניין הרוחני שרכש הלקוח בכסף, יחד עם מעבר למשמעות שונה לגמרי של קניין, כשהשירים שאתה רוכש כלל אינם בבעלותך, יגרמו רק לדבר אחד, למלחמה שתגמר רע.

בעוד שלרכוש נגן מוזיקה נייד לא עולה יותר מכמה מאות שקלים, למלא אותו במוסיקה יכול לעלות פי 50, ואולי פי 500 מהעלות של הנגן, כך שהתמריץ הוא תמיד לרכוש חומרה יותר טובה ויותר חזקה, ולגנוב את מה שניתן לגנוב, את הקניין הרוחני. בניגוד לגניבה שבוצעה על ידי פיראטים בימי עבר, כיום כשפיראט גונב, הסחורה נשארת אצל מי שקנה אותה כחוק. מי שמפסיד הוא מי שמכר לקונה את הסחורה, שכן זה לא קונה אצלו (וספק אם היה קונה את אותה הסחורה בכלל) כדי לפצות את המוכר על הפסדיו הוירטואלים, שלא באמת היו הפסדים, אפשר לנקוט בצעדים רבים, אבל בטרם האולפנים וחברות התקליטים מתחילות לצאת במרדף אווזים מוטרף, שצפוי להסתיים בקול ענות לאחר שהחל בתרועה רמה.

אם חברות המדיה לא יתעשתו וימשיכו במסעות נגד משתפי קבצים, אלו יפנו למדיות אחרות, שיכולות רק להפיל את ההגמוניה הקאנונית של תרבות הפופ. סרטים עצמאיים יופצו ברשת, מוזיקה נטולת הגבלות ונז"ק (ניהול זכויות קניין( תופץ תחת רשיונות שיתופיים, כדי לומר למאזינים: אנחנו רוצים שתבחנו לבד את המוזיקה. אם תאהבו אותה, תקנו, תבואו להופעות, תשלחו פידבק או אפילו תתרמו כסף. אם לא תעשו את זה, אנחנו נפסיק לעשות מוזיקה.