בית משפט בגרמניה פסק השבוע כי לא ניתן לסחור בתוכנה משומשת. לכאורה, אין בכך חידוש משמעותי, שכן כבר ידוע לנו שבעלי זכויות היוצרים מנסים לעשות כמיטב יכולתם על מנת למנוע סחירות של קניין רוחני. לא רק טכנולוגיות כמו נז"ק (ניהול זכויות קניין - DRM) מובן לכולם כי ההגבלה באה לטובת היצרן, אך לא לטובת המשתמשים.

השאלה שמתעוררת, היא, בעצם, מה מוכרים לנו אם אנחנו לא יכולים לסחור במוצר שרכשנו? האם מוכרים לנו מוצר כלשהו בכלל? כשמדברים על קניין, מדובר בדרך כלל במוצר מוחשי שניתן לאבחנה וניתן לסחירות; אולם, בענייני קניין רוחני נוצרות לא מעט בעיות. לא רק שקניין רוחני הוא קניין אשר ניתן להעתיקו ללא כל נזק מוחשי לבעל הקניין (לדוגמא, עותק ביתי של שיר שהושמע ברדיו על קלטת אנאלוגית), אלא גם שניתן להעתיקו גם בצורה שאינה פוגעת ואינה ירודה באיכותה מהיצירה המקורית.

אם כן, האם אני באמת רוכש את השיר או את התוכנה שאני משלם עליה אם כל מה שאני מקבל הוא זכות להשתמש בה שלא ניתנת להעברה? האם בכך שאני לא בעל הזכות לקניין מותר למוכר לשנות לי את המוצר בזמן שהוא מוחזק על ידי כך שזה יפעל נגדי?

אם הייתי רוכש שולחן, הקניין הקלאסי, האם הנגר היה מגיע לביתי אחת לחודש ליישר את פינותיו, או לחזק ברגים? האם הנגר היה יכול לבוא ולמנוע ממני את השימוש בשולחן, נניח, למטרות כמו אכילת אוכל שאינו כשר כיוון שזה מחזיק באמונה מסוימת? או האם הנגר היה יכול למנוע ממני לבצע פשעים באמצעות השולחן? ככל הנראה לא. אם כן, מובן לנו שמה שנעשה בתוכנות כיום אינו קניין קלאסי? טכנולוגית DRM שמותקנת לנו בחלק מהנגנים ובתוכנות המוזיקה, וגם שמוטמעת בחנויות מקוונות, מונעות מאיתנו לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר עם המוזיקה שרכשנו. הן מונעות מאיתנו את אלמנט הסחירות בקניין ואת אלמנט השימוש.

בכל מקרה, אנו כפרטים התרגלנו לכך שבעלות היא עניין זמני, ואין לנו כל צורך בבעלות על חפץ מסוים, אלא אנו משתמשים וזורקים. אולם, סוג כזה של זמניות אמור לשנות את המודל של הקניין, כך שמחירו יהיה נמוך בצורה משמעותית. כיום, לעומת זאת, הבעלות על המידע היא העניין המשמעותי ביותר והיא זו שמכוונת את התפתחות העולם.

למרות שאלות קשות להן לבעלות על זכויות היוצרים אין תשובה, אולפני הסרטים כבר ענו כשטענו שטכנולוגיית נזק אינה מסייעת להפחתת הפיראטיות. לעומת זאת, הבעלות כיום על הסרטים נותרת בידי אותם בעלי הקניין, כך שרוב הקניין, אותם חוויות שרוכש אדם בתקופת התבגרותו, בבעלות של מעט מאוד גופים אוליגפוליסטים, שמחזיקים בזכרונות, ברגשות, במהות החיים של כולנו.

כשקארל מרכס דיבר על ביטול הקניין הפרטי הוא אמר: "אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה; הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לעצמו על-ידי רכישה את עבודת זולתו. טענו, כי עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות ועצלות כללית תשחרר". האם באמת ביטול הקניין הפרטי, במישור הרוחני, תשחרר את הציבור משעבוד?

אותם אנשים שמקדמים את הקניין הפרטי מקדמים שטחיות, חרם מבקרי הסרטים בארץ נולד כיוון שבעלי הזכויות (הקניין הפרטי) מעוניינים לקדם את הסרטים ללא ביקורת. אותם סרטים, שככל הנראה נועדו לשעבד את הכל ולתת לו הנאה כדי להשכיח ממנו את הניכור. בעלי זכויות היוצרים על מוזיקה מנסים לקדם את המוזיקאים שמוכרים ניכור להמונים, ולאו דווקא את אלו שמעבירים ביקורת על הממסד ומסרים שונים. אלו, אגב, משחררים את המוזיקה לחופשי.

תוכנה חופשית, כמו מוזיקה חופשית, לא אומרת שאין בעלות על הקניין, היא רק אומרת שניתן להשתמש בו כל עוד אף אחד אחר לא נפגע (בתנאים מסוימים, כמובן) וכל עוד המקור מקבל קרדיט.