מח של קוף

בקשה למינוי אפוטרופוס למת'יו היאסל פאן נדחתה בשבוע שעבר על ידי בית משפט בוינה, אוסטריה. הסיבה? פאן הוא "לא מוגבל שכלית ואינו בסכנה, שהם הבסיס למינוי אפוטרופוס". אולם, החלטה זו מקבלת זוית שונה כאשר מתברר שפאן הוא שימפנזה ואינו 'אישיות'. התוצאה של מינוי אפוטורפוס היתה להכריז, בפועל, על שימפנזה כיישות משפטית ועשויה להיות בעלת השלכות, כשרובן מתייחסות לפנים שונים בחוק. (ויה BoingBoing)

השאלה היכן 'אישיות' מתחילה והיכן היא מסתיימת היא לא רק שאלה של משפט, היא שאלה של מוסר. אישיות משפטית נושאת בתוכה יותר מהנראה לעין; זו לא רק היכולת לפתוח חשבון בנק, להתחיל בהליכים משפטיים או להצביע, האישיות המשפטית נושאת את ההגדרה של מי אנו רואים כאדם. כאשר בני אדם נותנים לשימפנזה, או לכל בעל חיים אחר, מעמד משפטי כאדם, היכולת 'להשתמש' באישיות המשפטית עשויה לחבל בהשקפת העולם שלנו.

בשנת 2005 ניתנה החלטה דומה בבית המשפט העליון בישראל, השופט אליקים רובינשטיין דחה בקשה לכלול את 'הצבי הארצישראלי' כעותר, בטענה שלמרות שלבעלי חיים יש זכויות תחת חוק צער בעלי חיים, הם לא זכאים לאישיות משפטית. (בג"צ 466/06 רייז ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה). מה היה מתרחש, אולם, אם הצבי והשימפנזה היו מקבלים את הזכויות תחת החוק?

מה היה מבדיל בין השימפנזה הספציפית הזו לבין כל שימפנזה אחרת בגן החיות? האם אותה שימפנזה אחרת היתה זכאית לעתור לשחרורה? לשכר הוגן תחת חוק שכר מינימום? ומה היה מבדיל שימפנזות מתרנגולות, מפרות, מחזירים וסוסים? האם האדם היה נדרש לחדול משימוש בהם עד שישלם את שכרם (והאם היתה להם זכות בחירה אם לעבוד או לאו?) האם הם היו בוחרים לפתוח חשבונות בנק או להצביע? האם הם היו מתמודדים בבחירות?

החלטה כזו היתה מהווה נצחון סוחף לפעילי זכויות בעלי חיים, היא היתה אומר שלכל ייצור חי עם קוגניציה מינימאלית יש אחריות תחת החוק.

אבל לאחריות יש מחיר

Image cc-by-sa-nc Samuel Judge

14 תגובות ל-“מח של קוף

  1. זכויות לא תמיד גוררות אחריות חוקית. למשל, לילד בן ארבע יש זכויות, אך הוא אינו אחראי חוקית למעשיו, כך שיש בהחלט אפשרות שלבע"ח יהיו זכויות גם מבלי שיצטרכו לשאת באחריות חוקית למעשיהם. החובות יהיו על האפוטרופוס שיהיה אדם או תאגיד כלשהו (תאגידים, אגב, הם כבר ישות משפטית, כך שהסטטוס הזה אינו בהכרח שמור רק לבני-אדם).

    בהסתכלות רחבה יותר, אין ספק שהחברה האנושית עוברת שינוי ביחסה לבעלי-חיים אחרים. במאות הקודמות היחס המקובל לבע"ח היה ממש כמו למכשירים. דקארט, שביצע דיסקציות בכלבים חיים, נהג להסביר בידענות לתלמידיו שיללות השבר של הכלב המנותח ללא שימוש באמצעי הרדמה אינן שונות מהרעש שמפיק פעמון הכנסיה כשמכים בו, ושאין יסוד להניח שהכלב המשתולל באמת מרגיש משהו. ההבדל המהותי, לפי דקארט, הוא שלכלבים אין "נשמה אלמותית" כמו שיש לבני האדם. זה בגדול היה הקונסנזוס עד תחילת המאה ה-20.

    היום יש עדיין אנשים שחושבים בדיוק כמו דקארט, אבל הם מיעוט הולך ונעלם. הרוב מבינים שכל בעל-חיים מעצם טבעו מסוגל לחוש דברים, לרצות דברים, לכאוב, לסבול וכיו"ב. ניתן להתווכח על הדמיון או השוני בין סבלו של פיל בקרקס לבין סבלו של ילד שעובד במתפרה בסין תמורת חצי דולר ליום, אבל קשה להכחיש ששניהם לא בדיוק נהנים מהחיים. המסקנה המתבקשת היא שכמו שלילד בסין מגיעות זכויות שיגנו עליו מפני ניצול, באופן חד-צדדי וללא שום אחריות או חובה מיידית כלפי החברה, כך גם לבע"ח אחרים מגיעות זכויות רק מעצם היותם יצורים חיים בעלי אינטרסים ורצונות משל עצמם.

    הסיבה שלבע"ח אין עדיין זכויות היא אכן המחיר (כמה אנשים מוכנים לוותר על צריכת בשר, חלב, עור, ביצים וכו'?), אבל מספרם של האנשים שלוקחים החלטה מוסרית לוותר באופן וולנטרי על צריכת מוצרים מהחי גדל במהירות רבה. אם נוסיף לזה את היתרונות הברורים האחרים של הצמחונות (מבחינה בריאותית וסביבתית, למשל), קל להבין שמדובר במגמה שלא עומדת לשנות כיוון ושבעוד כמה עשרות שנים זכויות בע"ח המעוגנות בחוק יהיו דבר מובן מאליו.

  2. TT,
    אתה צריך להבדיל בין אחריות פלילית לאחריות אזרחית. נניח שילד בן 9 יגרום נזק למישהו שהוא לא הוריו – נניח, אולי, לשכן.

    מה יקרה אז? האם הקטין לא ישא בחובת פיצוי?

    אם נקח לדוגמא את ע"א 61/89 אייגר נ' מדינת ישראל, באותו מקרה הקטין שגרם לעצמו נזק היה אחראי (רק) ל20% מהנזק, המדינה לשאר הנזק.

    אגב, לקטין יש אישיות משפטית מיום שנולד, לא אחריות משפטית, אתה צריך להבדיל בין השניים.

    ברור לי שהבעיה שבגינה אין עדיין זכויות בעלי חיים היא המחיר לכלכלה. אבל לפני שאנחנו מוותרים לגמרי על התיאוריה הזו, רצוי לבחון מה המשמעות המשפטית של מתן זכויות מלאות. אל תחשוב על הפסקת צריכת מוצרים מן החי, זו ראויה גם אם אין יישות משפטית לבעלי החיים, מכח צער בעלי חיים, תחשוב על המשמעות של מתן זכות הצבעה, פתיחת חשבון בנק, ולעזאזל, גם התמודדות בבחירות של בעלי חיים. האם אתה מוכן לכך?

  3. אני בעד להכיר במעמד של אישיות משפטית החל ממי שמסוגל לקרוא את הבלוג שלך, כי נדרשת לכך אינטיליגנציה מינימלית.

  4. מתנצל על הבלבול. אין לי השכלה משפטית.

    אני חושב שקטין שיגרום נזק למישהו ישא בחובת פיצוי, אך מתוקף היותו קטין, מי שישלם את החשבון הוא ההורים או האפוטרופוס, וזה לא שונה מהותית מהסטטוס שראוי שגם בע"ח אחרים יהיו בו (למעשה כלבים וחתולים רבים כבר נמצאים בו, באופן מסוים; אם כלבך גרם נזק, חובת הפיצוי היא עליך, לא על הכלב). כנ"ל לגבי השתתפות בבחירות וכו' – לילדים אין את הזכות הספציפית הזאת, ומאותן סיבות ממש, גם לכלבים לא צריכה להיות הזכות הזאת. אני לא חושב שזכות הצבעה היא באמת לב הבעיה. בכלל, זכות הצבעה היא זכות השמורה רק לאזרחים, ובע"ח לא צריכים להיות אזרחים. מספיק שיהיו להם זכויות יסודיות הרבה יותר כמו הזכות לחיים, לשלמות גופנית ונפשית ולחופש מכליאה. את חשבונות הבנק שלהם ינהלו עמותות שישמשו כאפוטרופוס חוקי של אותם בע"ח, והם גם אלה שיידרשו לפצות על כל נזק שבעלי-החיים הללו יגרמו.

    הלוואי שחוק צער בעלי-חיים היה מסוגל להגן על בע"ח באופן כזה שלא היה צורך לתת להם זכויות. בפועל, חוק צער בעלי-חיים כלל לא חל על בעלי-החיים בחקלאות. מבחינת שיעורם בקרב הנפגעים, זה בערך כמו להחליט שהחוק נגד אונס לא יחול על אונס נשים. בדיחה עצובה ותו לא. והבעיה היא כמובן לא רק בלשון החוק. שיקולי צער בעלי-חיים מתבטלים באופן כמעט אוטומטי ברגע שהפגיעה בהם משרתת אינטרס אנושי כלשהו (כמו נניח האינטרס לאכול חביתה). לדעתי אי-אפשר לשנות את זה בלי למסד בבוא היום זכויות של ממש שיגנו על בע"ח מפני פגיעה גם כאשר זו משרתת את האינטרסים של הפוגע.

  5. אוקי,
    זו הטעות. אם ילד גורם נזק, ההורים לא משלמים אלא אם ההורים היו חייבים להיות זהירים והיו אלו שהיו יכולים למנוע את הנזק. אותה לוגיקה מגיעה גם לכלבים וחיות אחרות – אם יש חיה מסוכנת, חובה עלייך, כמי שמחזיק את החיה, לדאוג שהיא לא תתקוף, מה שזה לא אומר הוא דווקא שלכל בעל כלב יש אחריות. אם, לדוגמא, הנזק נגרם בלי שבעל הכלב ידע או יכול היה לדעת על הנזק, אין שום סיבה לחייב אותו.

    אגב, ילדים הם אזרחים, הם פשוט לא בגירים וכשירים להצביע. הצבעה היא פונקציה של גיל.

    נכון להיום על פי חוק יש לכל בעל חיים את הזכות לחיים ולהיות חופשי. (אני מסכים איתך שהחוק צריך לחול על כל בעלי החיים, אך הוא יצור מצב שבו חומרי הדברה, לדוגמא, יהיו אסורים לגמרי).

    אבל זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאישיות משפטית היא כלי מאוד חשוב, היא כלי חזק מאוד, ואני לא אומר שבעלי חיים לא צריכים לקבל אותו בהכרח, אלא שלקבלה שלו יש השלכות גדולות מדי מכפי שניתן לחשוב עליהן, ושארגוני זכויות בעלי החיים לא תמיד מבינים זאת.

    כשאתה אומר "את חשבונות הבנק שלהם ינהלו עמותות שישמשו כאפוטרופוס חוקי של אותם בע"ח, והם גם אלה שיידרשו לפצות על כל נזק שבעלי-החיים הללו יגרמו." אתה מבין שאתה לא נותן לבעלי החיים את חופש הבחירה שאמור להגיע להם, ואתה בעצם טוען שהציבור צריך לשלם לא לבעלי חיים, אלא למנגנון בירוקרטי שנועד לחלק מחדש את ההון תוך שהוא סופח לעצמו כסף. כאן מתחילה הבעיה. עד שאני לא אדע מה האינטרס האמיתי של בעל חיים, אני לא יכול לדעת האם הוא בכלל מוכן לעבוד עבור מישהו.

  6. "נכון להיום על פי חוק יש לכל בעל חיים את הזכות לחיים ולהיות חופשי"

    הלוואי שזה היה נכון. בישראל לא רק שאין חוק כזה, אין גם שום סיכוי להעביר חוק כזה בעתיד הקרוב.

  7. להערכתי הסעיף הבא מספיק:
    "(א) לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי."

    אבל בכל מקרה

    2". איסור התעללות
    (א) לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי.
    (ב) לא ישסה אדם בעל חיים אחד בבעל חיים אחר.
    (ג) לא יארגן אדם תחרות קרבות בין בעלי חיים.
    (ד) לא יבצע אדם בבעל חיים חיתוך ברקמה חיה למטרות נוי.

    3. איסור העבדת בעל חיים
    (א) לא יעביד אדם בעל חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני.
    (ב) לא יעביד אדם בעל חיים עד כדי אפיסת כוחות." ()

  8. כן, כתוב שאסור להתעלל. איפה כתוב שאסור להרוג?

    דווקא מבחינה משפטית, לדעתי יש הבדל מהותי בין איסור על התעללות ועל עינוי (כלומר, פגיעה ללא תכלית שנעשית רק לשם סיפוק היצרים) לבין הקביעה שלבעל-החיים יש *זכות* שלא יפגעו בו, נקודה. זה לא מקרה שכל כך מעט אנשים מורשעים בדין בעבירה על חוק צב"ח. כדי להרשיע אדם בהתעללות בבעל-חיים עפ"י החוק הנוכחי יש להוכיח שהנאשם ביצע את המעשה רק מתוך כוונה להתעלל, כלומר, שהמעשה נעשה מתוך סדיזם נטו. החברה שוללת סדיזם והתעללות לשמה בעיקרון, אפילו כשהוא מופנה כלפי בע"ח. הצד השני של המטבע הוא שפגיעה בבע"ח שלא נעשית מתוך יצר התעללות ורוע לב אלא למטרה לגיטימית כלשהי אינה מהווה עבירה על חוק צב"ח. למעשה, ככל שהפגיעה ממוסדת יותר, כך היא חסינה יותר מפני תביעות, והנהנים היחידים מההגנה שמקנה החוק מהווים בפועל אחוז שולי וזניח לחלוטין מבין אוכלוסיית הנפגעים.

    לעומת המצב הקיים, אם יום אחד יחקק חוק יסוד: זכויות בעלי-החיים שיאמר במפורש שלבעלי-חיים יש זכות לחיים, זכות לשלמות גופנית ונפשית וזכות לחופש, הרי שדבר זה יקנה להם הגנה כמעט אבסולוטית מפני פגיעות כנ"ל, במנותק מהשאלה האם הפוגע כרת את זנבו של חתול כשהוא צוחק צחוק מבעבע במהלך טקס של "כת השטן", או שהוא עשה זאת בשלווה סטואית במסגרת עבודת דוקטורט העוסקת בין השאר בהשפעת כריתת הזנב על תפקודם המוטורי של יונקים ממינים שונים.

  9. למה להגן רק על בעלי חיים?
    אני רוצה להתפס רגע למשאלה שהובעה פה (ונתמכה במשתמע על ידי המארח המכובד):
    "הלוואי שחוק צער בעלי-חיים היה מסוגל להגן על בע"ח באופן כזה שלא היה צורך לתת להם זכויות."

    אני לא מדבר על החוק (חוקים בכלל מעניינים אותי פחות) אלא על הציווי המוסרי שגורם לאנשים להמנע מלאכול בשר פרות (למשל) כי יצורו כרוך בהתעללות בבעלי חיים.
    אתה טוען (אם אני מבין נכון) שפרה, לצורך העניין, סובלת כשחותכים אותה. וחובתנו (המוסרית) למנוע את הסבל הזה. על מנת להוכיח שהפרה סובלת אתה מראה שהיא מיללת (ונכון – זה לא כמו פעמונים של כנסיה). במילים אחרות: כל התזה של צער בעלי חיים נשענת על העובדה שיש לנו (לדעתנו) סוג כזה או אחר של תקשורת עם בעלי חיים שמאפשרת לנו לאבחן שהם סובלים.
    גם אנשים שתומכים בגישה הזו של צער בעלי חיים יהרגו יתוש שצועד על ירכם בחבטה בלי לחשוב פעמיים. (רובם לפחות). הם ימנעו מהיתושים או הזבובים גישה למזון שלהם וכן הלאה. זה מביא אותי לשאלה איפה אתה קובע את הגבול? היתוש שווה לפרה? לכלב? ואם כן (ותסכים איתי שאין לנו שום תקשורת בכלל עם היתוש) מי לידי יתקע שהגזר אינו סובל. אני פשוט לא מצויד לקלוט את הויברציות שלו.
    הטיעון שלי, בגדול, הוא שבשביל שנוכל להמשיך לאכול מצד אחד ולהיות מוסריים מצד שני אנחנו צריכים לקבוע לעצמנו את הגבול. אתה (להבנתי) שם אותו איפהשהוא בין צומח לבעל חיים (יש לך הגדרה דרך אגב? ביצים למשל – מוסרי לאכול?). אני שם אותו במקום אחר.
    זה הופך את הדיון למשהו מאד סוביקטיבי ואת החקיקה בנושא למשהו קצת יותר מורכב מנכונות לשלם את המחיר (כלכלי או אחר).
    כיוון שאני מתקשה, בדרך כלל לפתח דיאלוג שמבוסס על הגיון עם צמחונים אידיאולוגים (בדרך כלל אני מוגדר כקניבל שיש לבוז לו או להמירו. אין מה לסות להסביר לו דברים כל כך מובנים מאליהם). אני מאד אשמח אם תוכל להבהיר לי את הבסיס שעליו אתה מבסס את הקביעות המוסריות שמשתמעות מהתגובות שלך.

  10. mio,
    במספר מילים, באמת:

    אני לא הורג זבובים, אבל אני כנראה חריג.

    ואם אתה מתחיל עם תיאורית הגזר המיותרת הזו, אז לך תתווכח עם משהו אחר. קוגניציה היא מה שאני תופס כקוגניציה.

  11. גם אני לא הורג חרקים. אני גם לא אוכל מוצרים המכילים ביצים, לא בגלל שהביצה סובלת (היא לא), אלא בגלל שתרנגולות מטילות בתעשיית הביצים עוברות התעללות קיצונית ושיטתית שאין לי שום כוונה לממן בכספי.

    טיעוני "הגזר לא סובל?" הם כמו הדרישה "תוכיח שאתה קיים" שנשמעת בדרך-כלל ע"י נערים שנחשפו למטריקס או לכתביו המוקדמים של דקארט (להבדיל). על דיונים אינטרנטיים מהסוג הזה נאמר שהשתתפות בהם היא כמו השתתפות ב-Special Olympics: גם אם אתה מנצח, אתה עדיין מפגר. במקום זה, אמץ כלב או חתול מאחת העמותות, קח כמה חודשים להכיר אותו, ויום אחד תגלה פתאום שאתה מבין לבד מה ההבדל בינו לבין חסה.

  12. לפני כמה שנים שמעתי ברדיו על חוקרים שטענו שהדמיון הרב בגנום (מעל 99%) בין האדם והשימפנזה אינו מצדיק הגדרתם כמינים ביולוגיים שונים. (לצערי עד היום לא מצאתי ציטוט מתאים באינטרנט, אבל אני בטוח ששמעתי את זה ברדיו ברשת ב או בגל"צ, ומה שעוד אני זוכר בבירור זה שדובר על חוקרים מאוניברסיטת Wayne State בדטרויט).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *