לא האלימות במיאנמר, לא הצתת סוכה וריסוס צלבי קרס בחיפה, לא הידוק הקשרים של איראן עם וונצואלה אלא בלוג וורדפרס של ילד בן שבע-עשרה היה הזוכה בכותרת הראשית של עיתון ידיעות אחרונות היום בכתבה מפי יובל דרור (והמון כבוד ליובל, שאין לו שום קשר לביקורת שמובאת להלן)
ילד בן שבע-עשרה, כמו כל חבריו, מרגיש חריג בחברה. הוא פותח, כמו כולם, בלוג; בבלוג הוא מספר על הרגשות האינטימיים ביותר שלו, ואז הסירו את הבלוג שלו מישראבלוג. הוא הלך ורכש דומיין משל עצמו והקים את הבלוג של ILBL – קורא לעצמו Boylover ולא פדופיל, ובסך הכל כותב כמו כל בן 17 אחר:
זה מעניין. מהרגע שחזרתי ללימודים, זה נראה כאילו לא היה חופש, כאילו הוא פשוט נעלם- ואני חייתי בשגרה הזו של בית הספר, בלי הפסקה במשך אחד עשר השנים האחרונות. זה קורה כל שנה. באמת שאני לא יודע למה.(…)
בוקר אחד הוא קם ומרגיש את אותו זעם ששרון גפן הרגישה נגד ארז ארליכמן שחשף את הבלוג שלה לציבור. השטח הפרטי שלו, בו הוא האמין באמת שהוא יכול לכתוב על הכל, הפך למקום ציבורי. (וראו את דעתה של שרון היום)
לא רק ידיעות אחרונות אולם, גם רשת ב' מעוניינת לסקר את הנושא וגם (ואולי בגלל ש)הגלוב הרים את הנושא לדיון; וכשמשהו מגיע לבלוג הנקרא ביותר בארץ (שאחד הכותבים בו הוא גם במקרה עיתונאי בעיתון הנקרא במדינה), כנראה שיהיו דברים בתקשורת.
לפני זמן רב (יחסית לאינטרנט) כתבתי פוסט שפורסם גם בNRG. שם הסברתי את דעתי בנושא, שאני עדיין תומך בה. פדופיליה היא מחלה, היא מחלה ניתנת לטיפול; אונס של ילדים אינו מחלה, הוא עבירה; עבירה אלימה ביותר שיש להוקיע את אלו שעוברים עליה מהחברה במחיר של מאסרים ממושכים ולא במחיר של סירוס או טיפול.
החזקת החומר הפדופילי אינה צריכה להיות העבירה – עבירה פוסטמודרנית זו מבוצעת ללא קורבן. הקורבן הוקרב כבר בשעה שצולמו התמונות; לדרישתם, או בלי דרישתם של הצופים. הצופים עומדים מול מסך, ומביטים – חריר הצצה אל עולם אחר, עולם אותו ספק יגשימו ספק לאו, אולם נהיר כי לא יוגשם עם האובייקט בחריר. העבריינים האמיתיים בחוץ, חופשיים ושוחרים לטרף, מנצלים ילדים ומצלמים אותם. בזכרונם יחקק לנצח הניצול, ההשפלה, הכאב, כמו אפקט פרפר שתוצאותיו לא ידועות, כאבן המוטלת לאגם, שאף לאחר שהגלים שוקטים היא נמצאת שם. הצופים, אותם מושפעים פאסיביים שהוכרחו על ידי החברה לאהוב את הנוער, אותם קרבנות אפנה, הם יחוייבו לשלם את המחיר.(…)
הבעיה היא שהבלוגר, בן שבע-עשרה או לא בן שבע-עשרה (ובאינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה כלב), מקבל ביטוי שלא נח לנו לשמוע שיושב עדיין בגבולות החוק (ואני לא מדבר על הפרסומים בפורומים שכללו פדופיליה ותמונות של ילדים בני 3 ו4, וגם לא על הלינקים שהוציא למגזינים, כמו שיובל אמר לי, אני נותן לו הנחה). חופש הביטוי הוא החופש של כל אדם להתבטא במסגרת החוק, ולנו אין שום חובה להקשיב לו.
אני חושש שההתייחסות של התקשורת לאינטרנט נועדה לגמד את מה שמתרחש בעולם החיצון, כשבזמן שאותו בן שבע-עשרה כתב על איך הוא אוהב ילדים קטנים (עם כל הגועל), בן שמונה-עשרה הסתובב ברחוב ואנס, מדריך גדנ"ע תקף מינית חיילת, אב סימם את בתו ואנס אותה, ואף אחד מהמקרים האלו לא זוכה לקבל את עמודים 2-3 בעיתון של המדינה. מעניין מה הסיבה שהאינטרנט הזה, שכל-כך מפחיד, מקבל חשיפה כשזה "בסך הכל מילים".
ואם זו תהיה עוד סיבה לחסום את האינטרנט, אני חושב שאנחנו בבעיה. ברור שבראשית יחסמו הבלוגים, אלה נותנים חופש ביטוי כמעט מוחלט לכולם, ומספיק שיהיה 'עשב סוטה' אחד בשביל שכולנו נסבול מהמחיר הגדול של צנזורה. אריאל אטיאס לא יודע להבדיל בין בלוג לגיטימי לבין בלוג שאינו לגיטימי ואולי טוב שכך. אם כל הבלוגים יחסמו, אולי כולם יפעלו נגד צנזורה.
—
Image CC-BY-SA-NC Asurroca
"עבירה פוסטמודרנית זו מבוצעת ללא קורבן. הקורבן הוקרב כבר בשעה שצולמו התמונות"
אבל הקורבן ממשיך להיות קורבן, אם כי של עברה אחרת – מישהו ממשיך להרוויח על חשבון השפלתו וביזויו ללא שום פיצוי לגביו.
ובאותו עניין – הטענה הזו תקפה גם לעברות הסתה?
אייל,
צריך לתפוס את האדם לפני שהוא מבצע את הצילום, אבל מרגע שהצילום בוצע, זה לא משנה כמה יצפו בתמונה, הפגיעה כבר היתה. (ופיצוי הוא במישור האזרחי, יכול להיות שהפצה תעורר פיצוי, אבל לא אחריות פלילית)
איך אתה מקשר זאת להסתה? נכון, שתי העבירות הן "מילים ורק מילים", אבל מילים הגורמות למעשים שונות ממילים שלא תוכננו לגרום למעשים.
אבל ההפצה היא סוג של פגיעה במובן של פגיעה בשמו הטוב של המצולם.
ולגבי הסתה – האם צריך להוכיח כוונה לגרום למעשים? האם מצב בו אני כותב סיפור פנטזיה בו רוצחים את ראש הממשלה (אולי אפילו באמצעות קרן ליזר בין כוכבית או משהו כזה) ואז העולם נהייה הרבה יותר טוב אינו מצב של הסתה מבחינה פלילית?
אייל,
הצילום גרוע פי כמה וכמה מההפצה, לא? ללא הצילום לא היתה הפצה.
לגבי הסתה, אחת הדרישות היא "כוונה להסית לאלימות" (ס. 144 לחוק העונשין).
יש הבדל בין ביטוי שיוביל לאלימות לבין ביטוי שכוונתו להוביל לאלימות.
מאמר מעניין מאוד. חזק ואמץ
אתה טועה.
מי שמהווה קורבן בשעה שמצלמים אותי הופך שוב ושוב לקורבן בכל פעם שמישהו נוסף צופה בצילום. הקורבניות היא לא בעצם העברת המידע לסרט הצילום אלא בהצגת הצילום בפני אחרים.
י',
מה היית מעדיף? שכל פעם יאנסו ילד אחר?
יש לי רק שאלות:
מה קובע החוק לגבי התבטאויות גזעניות (לא כאלו שקוראות לפגיעה מעשית, אלא רק מבטאות רעיונות גזענים)?
תלונות במשטרה שמוגשות כנגד התבטאויות גזעניות, על מה הן מסתמכות?
במה שונה ההתייחסות, מבחינת החוק וחופש הביטוי, אל תכנים גזעניים ותכנים פדופילים, למשל?
ארז,
הסתה לגזענות אסורה. להיות גזען היא מחשבה, ומחשבה אינה אסורה.
מסכים איתך לחלוטין. מי שמחזיק חומר מצולם של קטינים הוא אולי סוטה וניתן להאשים אותו באחזקת "חומר אסור" או אישוזהי הגדרה בעייתית אחרת, אך הוא ממש לא עברין מין מסוכן. הסכנה האמיתית היא מי שמצלם את התמונות ויוצר את התנאים לצילומן, כלומר מפתה את הילדים בתירוצים שונים ומשונים. אני מזדעזע כל פעם מחדש איך תולים בראש חוצות אנשי היי-טק ועו"ד ושולחים אותם לתקופות מאסר רק משום שהחזיקו במחשבם תמונות.
אלו הצופים בתמונות, הנם שותפים לדבר עבירה.
לולא קהל הצופים בתמונות, לא היה טעם להפיץ אותן ברחבי הרשת. וכפי הנאמר כאן, מהבחינה המוסרית – פילוסופית גרידא, אותו ילד מצולם, הופך לקורבן שוב ושוב ושוב באמצעות השימוש המיני בתמונתו.
אגב שימוש בתמונות לא בהכרח מוביל להתנהגות מינית פוגענית כלפי ילדים, אך הוא לעיתים קרובות כן משמש כסוג של טריגר. מה שנקרא – הפורנו הוא התיאוריה, האונס הוא המעשה.
רק תעני לי על השאלה הבאה:
היית מעדיפה שבעבור כל צפייה יצלמו מחדש ילד או שתמונה אחת תועבר בין כל הסוטים?
לא רוצה לענות, מה תעשה?
לא הבנתי איך השאלה קשורה לעצם העניין. לא הייתי רוצה ששתי האפשרויות יקרו. הנקודה החשובה לצורך העניין היא שללא צופים פוטנציאלים, לא יתקיימו צילומים, ממש כשם שללא אוכלי "שניצלים" תעשיית הבשר היתה פושטת רגל.
ברור לי שיש הבדלי חומרה (הבדלים כמותיים, לא איכותיים) בין המצלם לבין הצופה, אבל המצלם אינו מתקיים ללא עין הצופה, ולכן הוא שותף מבחינה מוסרית לפשע.
אן,
ללא צופים עדיין היו מנצלים ילדים; אכן, לא היו מפיצים את זה ברשת וגם לא היו רואים את התכנים המזוויעים, אבל זה לא אומר שלא היו אונסים אותם בכל מקרה.
אני לא מניח שיש מי ש'רק' מרוויח כסף מהתעשיה ולא באמת נהנה לגעת בילדים בזמן שהוא עושה את זה (בניגוד, נניח, לפורנו המסורתי).
ההנחה שלך לא מבוססת.
ילדים רבים (בעיקר ממדינות נחשלות) נסחרים ברחבי העולם למטרת זנות קטינים, אך גם למטרת זנות מצולמת.
ללא צופים עדיין היו מנצלים ילדים, ללא ספק. אז? גם אם לא ניתן להעלים תופעה זו לחלוטין, יש לשאוף לצימצום מימדיה, וצימצום צרכנים בהחלט יכול לצמצם את היקף הניצול. ניתן לנצל ילדים בדרכים רבות, וכל ניצול הוא בעייתי מבחינה מוסרית.
ללא צופים משמעו ללא צופים בכלל.
מרגע שסרט אחד הופק, ניתן לעשות בו שימוש חוזר וחוזר ולא לגרוע ממנו. לעומת זאת, אם ילד נאנס, הוא נאנס פעם אחת.
נכון, שני הדברים לא רצויים, אבל אני מעדיף סרט אחד שיספק מאות פדופילים על מאות סרטים שיספקו מאות פדופילים.
רגע, לא הבנתי למה אנחנו צריכים לדאוג לסיפוקם של פדופילים? לא צריך מאה סרטים כשם שלא צריך סרט אחד. מי שמעונין לפנטז על ילדים שיעשה זאת באמצעות הדמיון שלו. צפיה בסרטים כאלה עשויה לגרום לרצון לסרטים יותר קשים וכן לכמיהה לממש את הפנטזיה. סרטים כאלה מעודדים את תפיסת הילד/ה כאוביקט מיני לשימוש אצל אנשים שמראש יש להם את הנטיה לכך.
אוקי,
אז בואי נהיה פרקטיים לשניה.
אם היה ניתן, נניח, להגיע למצב שבו סרט שיכול לגרות מינית פדופילים היה מופק מבלי שאף ילד ינזק (נניח, אנימציה), האם הדבר היה מקובל מבחינתך?
שאלה מעניינת.
מצד אחד, אף ילד לא ינזק בפועל, כלומר, לצורך הפקת אותם סרטים. אולם מצד שני, עדיין תתכן פגיעה במישור אחר לגמרי, כפי שהסברתי קודם לכן. חשיפה לתכנים כאלה באמצעות סרטים בהחלט עשויה לעודד אנשים בעלי נטייה מוקדמת לממש את האקטים שראו בסרט, ולכן סרטים כאלה כן עושיים להגביר פגיעה בילדים אמיתיים בפועל. סרטים כאלה מעבירים מסר כזה: ילדים הם אוביקטים מיניים ללא רצונות משל עצמם שניתן לכפות עליהם מעשים מיניים כיד הדמיון. זהו מסר קשה ובעייתי מאוד מבחינה מוסרית שעשוי ליצור דה הומניזציה כלפי ילדים ולהכשיר את הקרקע לפגיעה בהם.
המסר קשה, לא קשה בהרבה מאשר (נניח) סרטי פוקימון, אבל קשה.
אם היית חייבת לבחור בין אחד מהשניים, סרטים וירטואליים חוקיים שיוכלו לסכל את הסרטים הפדופליים לגמרי או סרטים פדופיליים לא חוקיים שעדין מופקים, מה היית מעדיפה?
חחח… אתה מנסה לחרפן אותי או מה? מרגישה כאילו אני בתוך תרשים זרימה ולא רוצה לבחור בין שתי האפשרויות שאתה מציעה לי. זה כמו שתשאל מה אני מעדיפה לאכול לארוחת בוקר – קיא או חרא.
לא יודעת מה קורה בסרטי פוקימון (כן, ככה בורה אני), אבל אני מניחה שיש איזושהי עלילה חיצונית – האלימות היא בתוך קונטקסט מסוים, זאת בניגוד לסרטי פורנו של ילדים שמטרתם גירוי מיני בלבד, שם המסר הוא המגע המיני עצמו. כאשר אתה צופה על מנת להגיע לסיפוק מיני, הרי שלצורך הנאה עליך להשתיק את מצפונך ואת השיפוט המוסרי שלך, ועל כן ההשפעה ההרסנית הפוטנציאלית גדולה יותר.
אן,
אני לא מנסה להכניס אותך לתרשים זרימה; אני אומר כזה דבר: סרטים פדופיליים הם לא חוקים היום גם כן. בכל מקרה יש עבירה על החוק בהחזקתם.
אם, בצורה תיאורטית לחלוטין, היה ניתן להגיע לפשרה עם הפדופילים, לתת להם דימוי של קטינים ולקחת מהם את הסרטים האמיתיים, לא היית מעדיפה מצב כזה? (הניחי מראש שכל הפדופילים לא מצייתים לחוק הנוכחי אבל כן יצייתו לחוק החדש)
ברור שדימוי עדיף, אבל הכי עדיף זה לא לתת להם שום עזרים לגירוי מיני. גירויים מיניים רק מעצימים אצלנו את החשק המיני, את המחשבות המיניות שלנו ואת הרצון למימוש הרצונות המיניים שלנו. גם כך פדופילים חשופים לסביבה מלאה בילדים, הם נתקלים בקשיים על בסיס יומיומי, אין צורך להפיק להם שום סרטים. אין ספק שרבים מהם זקוקים לסיוע פסיכולוגי כי ההעדפות המיניות שלהן עומדות בסתירה עם רווחתם של ילדים. וילדים בשום אופן אינם יכולים להיות פרטנרים מיניים שווים.
אבל את לא צריכה לחשוב על מה רצוי, אלא על מה ניתן להשגה.
ברור לכולנו שכל אדם ספציפי, בגלל יצרים, דחפים ותשוקות היה מעדיף חוקים שונים. אני הייתי מעדיף רפורמה בדיני הקניין שתצור קניין יחסי, את היית מעדיפה לאסור על יחסי מין בתשלום. אני תופס את שני הרצונות האלו כהגבלה על קניין (קניינו של אדם לגופו, קניינו של אדם ביצירותיו).
אבל אנחנו מגיעים לפשרות במסגרת החוק.
אם לא היינו מגיעים לפשרות, החוק פשוט היה מופר תמיד מצד אחד, ומפריע לנו להגיע להסכמות בכלל.
את צריכה להבין שכמו שצריך למסד את הזנות כדי לפקח עליה, לגבות מסים ולוודא שאין ניצול, כי אחרת החוק ימשיך להיות מופר, אנחנו חייבים להגיע למצב בו פדופילים יוכלו להכיר בבעיה שלהם ולהגיע לטיפול.
יהונתן, אני לא משפטנית ולכן אני אתקשה לנהל איתך דיון ברמה זו. פשרות או לא פשרות, אני מסכימה איתך שפדופילים זקוקים לעזרה מקצועית, ויש לא מעטים מהם שאפילו נוקטים באמצעים רפואיים, לעיתים על דעת עצמם מתוך יאוש, כדי להתמודד עם מצבם.
אני לא שוגה באשליות, מציאות לחוד ואוטופיה לחוד.
אבל אני בהחלט חושבת שיש לעשות הכל על מנת שלא לעודד העדפה מינית זו, כי פוטנציאל הפגיעה הוא עצום. פדופילים לא זקוקים לחומר ארוטי מודפס כדי להגיע לפורקן, הם מספיק נתקלים בגירויים על בסיס יומיומי, לא צריך לספק להם כלום מלבד עזרה מקצועית.
ובאשר לזנות – ניתן לפקח על זנות הממוסדת, אבל במדינות שהזנות אכן מוסדה, לצידה מתקיימת כמעט תמיד זנות שאינה ממוסדת והמסחר בנשים משגשג. מיסוד זנות בעיני הוא כמיסוד האונס ברמה המוסרית. הגישה שלי היא בעד חינוך מאסיבי למיניות שוויונית והעלאת המודעות לנזקי הזנות, וכן הפללת "לקוחות".
לדעתי אחת הבעיות הגדולות של הבלוגים היא ההתיחסות אליהם ככאלה, קרי, כאל מדיום שמצריך התייחסות מיוחדת ושונה ממדיומים אחרים.
שאני מסביר לחברות מה זה בלוג אני מגדיר את זה כפלטפורמת ניהול תוכן לאידיוטים גמורים- כ"כ פשוטה שכל אחד יכול להשתמש בה. אם אותו בחור היה מדפיס עשרות פוסטרים עם דעותיו ותולה על קירות העיר, החוק היה יודע לטפל בו.
עזבו את הבלוגרים בשקט. תנו לנו לכתוב מה שבא לנו. אין הבדל בין זה לבין כל כלי פתוח להמונים. אם אצלם אונס ואשים אותו ביוטיוב, זה עדיין יהיה צילום של אונס. אז למה, למה אנחנו מרגישים ככ מגניבים בקטע הזה? רק כי אנחנו בלוגרים?
גילוי נאות – הכותב הוא בלוגר…