0.
שמואל בר-זיו הוא עוד אחד מאותם אנשים שקיבלו עשרות ספאמים ונמאס להם. אולם, בר-זיו החליט, בניגוד לרוב החברים, לשלוח הודעת הסרה לשולח הספאם. לאחר שקיבל את תשובת הספאמר כי כתובתו הוסרה מהמערכת, בר-זיו ציפה כי לא יקבל יותר ספאם מהשולחת. עקב המשך הגעת הספאם מהשולחת, תבע בבית משפט לתביעות קטנות את ציפי פלד, מפעילת האתר. כב' השופט גבריאל שטרסמן בחן את הסוגיה וקבע כי משלוח ספאם אינו עבירה פלילית, אין הוא פוגע בפרטיות הנמען ואין הוא מפר את חוק המחשבים. עם זאת, קבע כב' השופט כי בעת משלוח הודעת ההסרה נוצרה התחייבות שבעל פה שלא לשלוח יותר הודעות. (תק 2115/07 בר-זיו נ' פלד)

1.
בעוד שהלמו גורס כי פסק הדין הוא יפיפה אני מאמין שמדובר בפסק דין שגוי שעשוי לגרום לנזק ואינו עומד בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה במדינת ישראל. אחת ההשלכות של פסק הדין הזה היא הגברת כמות הספאם מצד אחד, והעלמת מנגנוני ההסרה מדואר זבל כדי לא לצור את אותה התחייבות. ואסביר.

2.
הלינור הראר הורשעה ביום 30.06.2005 בהטרדה באמצעי תקשורת (רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל); הראר שלחה מספר פקסים מטרידים אשר מאיימים על מקבלם, וכן ביצעה מספר שיחות טלפון שהיה בהן כדי להטריד. כב' השופט אליקים רובינשטיין סקר את ההלכות המקבילות ואת פרשנות הסעיף בצורה מבריקה וקבע כי ההטרדה באמצעי תקשורת מורכבת משני נדבכים, התוכן המטריד והאופי המטריד של ההתקשרות יחדיו קובעים את מהות ההטרדה. לא עברה חצי שנה מהרשעתה של הראר, וזו פנתה לבית המשפט לתביעות קטנות כנגד חברת פלא-פון; לדבריה, משלוח בלתי פוסק של הודעות זבל בSMS היה בו כדי להטריד אותה. בית המשפט פסק, בדרך של פשרה, פסק בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב לטובתה (תק 8235/05 הראר נ' פלאפון תקשורת).

3.
עד הלכת הראר, שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, הגישה היתה שונה במעט, אז זהה לצורך המסקנה המשפטית הרלוונטית להיום. ההלכה קבעה כי השימוש המטריד באמצעי התקשורת : הפניה החוזרת והנשנית, היא שמחילה את עבירת הטרדה באמצעי תקשורת. (עפ 70868/00 מדינת ישראל נ' בן יוסף, רע"פ 5261/99 שאול בר-נוי נ' מ"י [אם מישהו מוצא לינק אשמח לתת]). החלטת בית המשפט לתביעות קטנות מתעלמת מהחובה החקוקה שלא להטריד באמצעי תקשורת, בעוד שהשופט קובע שכל יסודות העבירה מתקיימים: " הנתבעת שלחה לתובע פרסומים בכמות גדולה מאד בדואר אלקטרוני. מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שמעשה בכל יום הוא, שכל אדם מן הישוב שבביתו נמצאת תיבת דואר, מוצא בה דואר זבל כפשוטו בכמויות מסחריות, הסותמות את התיבה ומטרידות את בעליה."

לכן, היה צריך בית המשפט לפסוק, בהתאם לחוק בישראל, כי המשלוח עצמו הוא מטריד, ועל כן מפר הוא את החובה החקוקה שלא להטריד באמצעי תקשורת.

4.
במקביל, הגישה החוזית שנוקט בית המשפט שגויה אף היא. בקשת ההסרה שנשלחת לשולח דואר הזבל אינה מיועדת לצור חוזה אשר מחייב את שולח דואר הזבל להסיר את המבקש מרשימת התפוצה מסיבה אחת פשוטה : הפסקת ההטרדה נובעת מזכותו הטבעית של הגולש לא להיות מוטרד, ועל כן, הודעה כי מטרידים אותו לא יוצרת חוזה, אלא משנה את הנחת היסוד כי אדם מעוניין להיות מוטרד. כפיית החוזה המאולצת על ידי בית המשפט כאילו נוצר חוזה, ועוד חוזה בעל-פה, כאשר כל הסכמותיו היו בכתב (בדואר אלקטרונית) גורמת נזק ולא תועלת. החל מעתה, כל ספאמר יסיר את אפשרות ההסרה כדי שלא יווצר חוזה בינו לבין המוטרד, ועל ידי כך יחסן עצמו מנזקי תביעה אפשריים על הפרת חוזה.

יתר על כן, השופט נתן, בפועל, לספאמרים רשות להטריד את בני האדם עד שאלו יצליחו לתפוס את המטרידים ולחייב אותם להסיר את המוטרדים מרשימת התפוצה. האם זו היתה כוונתו כאשר קבע כי מדובר בהפרת חוזה? לאו דווקא.

ואם אכן נכרת חוזה כלשהוא, האם ניתן היה לקבוע כי אלישע שי שהורשע בחדירה למחשב לאחר שפרץ למחשבי ספאמרית כדי להסיר עצמו מרשימת התפוצה לאחר שבקשותיו לא נענו בסך הכל אכף את החוזה בין הצדדים ועל כן הוא לא היה צריך להיות מורשע? (פ 1573/06 מדינת ישראל נ' אלישע שי)

5.
כלומר, פסיקת בית המשפט היתה מוטעית לחלוטין. לא היתה התחייבות שבעל-פה, אלא התחייבות שבכתב. היתה כאן רשלנות של הספאמרית בניהול מערכת הסרה אם לאחר ההסרה לא הוסרה כתובתו של המוטרד וכן היתה כאן הפרת חובה חקוקה כאשר הטרידה, מלכתחילה, את בר-זיו.

בית המשפט הגיע לתוצאה רצויה בכל אופן, אך עשה זאת בצורה מוטעית. אם דעתי היתה נשמעת, ראוי כי התובע יערער כדי למנוע מצב שפסיקה זו תושרש בבתי המשפט כמו שפסיקות ראשונות נוטות לעשות.