בעשור האחרון משרות רבות הועברו במיקור חוץ למדינות עולם שלישי בכדי לחסוך עלויות העסקה. מה שהחל כהעברה של משרות עתירות-יזע ונטולות-ידע הפך במהרה לשוק של שירותי תמיכה ומשרד. בהמשך, משרות רבות, כמו כתיבת קוד ואף שירותים רפואיים הועברו למדינות עולם שלישי; בעת שחלק ניכר מהמשרות עומדות בסכנה של מעבר לעולם שלישי בשנים הקרובות, היה נפוץ להאמין כי שירותים משפטיים אינם בסכנה זו. הפוסט הקצר הזה ידון בהשלכות המשפטיות של העברת שירותים משפטיים למדינות עולם שלישי.

מעת לעת אני מעיין בהצעות העבודה המשפטיות באתר קרייגזליסט, מדי פעם יש דרישות מעניינות לשירותים משפטיים שאני אשמח להענות להן. מדי פעם אני גם מקבל הצעות ממשרדי עורכי דין אחרים לביצוע שירותים משפטיים בקבלנות עבור לקוחותיהם, כשהעבודה היא בתחום העיסוק שלי שהם מעוניינים בחוות דעתי על נושא מסוים. ביום שישי, לעומת זאת, קיבלתי בקשה שעשויה היתה להראות נחמדה אלא אם הייתי מתעמק בה.

עד שלא התעמקתי בהצעה לא הבנתי את חומרתה (למען הסר ספק, אני לא דן בחוקיות ההצעה אלא רק במוסריות שלה): ההצעה היתה מחברה אמריקאית שמחפשת עורכי דין לביצוע עבודות משפטיות. לטענתם, הבדלים בין השכר בארצות הברית לבין ישראל, יחד עם הידע הטוב באנגלית כאן, מאפשרים לה להציע כאן משרות לעורכי דין בתשלום גבוה יחסית לשוק אך נמוך יחסית לארצות הברית. (והשווו הצעה דומה בקרייגזליסט).

הרעיון של העברת שירותים עתירי ידע למדינות בעלות שכר נמוך יותר אינו זר; בתחום התוכנה כבר מספר שנים שהודו היא האימפריה הבלתי מעורערת כמו גם בתחום שירותי התמיכה. אולם, שירותים יותר אישיים, כמו שירותים משפטיים, תמיד דרשו מומחיות.

הבעיה מתחילה, כמובן, כאשר ברור שבשוק גלובאלי אין צורך עוד במגע ישיר עם לקוחות אלא ניתן לבצע את רוב העבודה מרחוק. כבר היום, כאשר אני מתקשר עם רוב לקוחותיי בדואר אלקטרוני ומסרים מידיים, כשהפגישות נועדות בדרך כלל לצרכי אימות חתימה או משא ומתן עם לקוחות, היתרון במיקור חוץ הופך להיות משמעותי.

אני לא מטיל ספק באיכויות של מיקור החוץ וגם לא רוצה לדון בסוגיה המוסרית של 'מירוץ אל התחתית' שעשויה להיות קיימת. אני חושש, אולם, שמרכוז של שוק העבודה עשוי למנוע מהיחיד את האנושיות שלו ואת היופי בעבודה. והרי, העבודה שלנו היא כל מה שיש לנו בחיים כדי להגשים את עצמנו. אלמלא הפן האישי בעבודה, כל מה שנותר הוא להתאבד.

עולמות וירטואלים והשימוש הנרחב בהם עשויים, במידה והדבר לא יתקל בבעיות אתיות מלשכת עורכי הדין, לספק מענה גם לנוכחות הפיזית בפגישה. פתיחת משרדי עורכי דין בעולמות וירטואלים כמו Second Life עשויה לפתור את הסוגיה של הנוכחות הפיזית, וגם יכולה לייעל את העבודה.

מצד שני, האם ניתן להסמיך בהודו עורכי דין ישראלים (או אמריקאים)? יכול להיות שזו אחת הבעיות שיתמודדו איתן בעתיד, למרות שהגלובאליזציה עוד תתן את אותותיה ועשויה לגרום לכך שהחוק יהיה אכן אחיד בכל העולם. אולם, אין כל מניעה חוקית לתת לתושבי הודו להיות עורכי דין ישראלים גם אם אינם אזרחי ישראל.

כמובן שישנן עוד מספר בעיות, שככל הנראה מערכות משומנות שפועלות מאינטרסים מסחריים יוכלו לטפל בהן. הסדרת עניין האחריות המקצועית וכן הסדרת עניין התיווך בלקוחות; אולם, הכיוון ככל הנראה, כמו הטרנד האחרון בו חברות היי-טק מבצעות מיקור חוץ של ייעוץ משפטי פנימי, יהיה לכיוון העברת העבודה השחורה והלא משמעותית למשרדים בניכר (לפחות במדינות כמו ארצות הברית).

הכלכלה החופשית לא תוכל להתנגד להעברת אותו מקצוע, שנחשב לאחד המכובדים, ולהעבירו לכלכלה של ניצול (ויש שיאמרו שהמצב קיים). מקצוע עריכת הדין, בפועל, אינו חף מאותן בעיות שקיימות בשוק התוכנה, התמיכה ואפילו שירותי המשרד; ככל הנראה, עורך דין שירצה להמשיך להחזיק בתפקידו יאלץ להיות מיוחד בתחומו ולהציע שירותים אישיים דיו. באותה המידה, הוא יאלץ גם להציע מחירים תחרותיים.

אני לא יכול שלא לתהות בנושא אחד: מה יקרה כשכל המשרות יבוצעו על ידי אאוטסורסינג במדינות עולם שלישי; כלומר, כשיהיה עולם בו אכיפת החוק תהיה וירטואלית לגמרי ואפילו השוטרים יהיו הודים במרכז תמיכה, מה יהיה עם הכלכלה של המדינות המודרניות? האם אנחנו נקרוס בגלל הרצון שלנו לכלכלה כל כך יעילה שתהרוג אותנו?