0.
לא, אנחנו לא צריכים לדבר : מספיק לי שאת אומרת את המילים האלו כדי להבין שמשהו לא בסדר. בכלל, אם היינו צריכים לדבר אז למה את שותקת כל כך הרבה אחרי המילים האלו? למה את לא יכולה לומר את מה שיש לך כאן ועכשיו, אלא לקבוע איתי מועד אחר? ברור לי וברור לך שזה נגמר, את לא צריכה להפגש איתי בשביל זה.
1.
לא, אנחנו לא צריכים לדבר : אני שונא את ההרגשה הזו. אני שונא את השעות עד שהיא זורקת אותך, כשברור שזה הולך לקרות. אני שונא את ההרגשה של השנאה העצמית מחוסר סיבה. אני כל כך שונא את זה שזה גורם לי להרגיש מוטרף. בכלל, ברור היה לשנינו שמאז שלא ענית לי לSMS מאתמול את תתקשרי לבקש לדבר איתי. אני לא צריך את זה.
2.
לא, אנחנו לא צריכים לדבר : הדבר האחרון שיפתור את זה הוא דיבורים. אנחנו צריכים לחזור לעשות את מה שעשינו כל כך הרבה יותר טוב. אל תשכחי ש"אנחנו צריכים לדבר" גוזר על שני הצדדים שתיקה לא קצרה במיוחד. אנחנו לא צריכים לדבר, אנחנו צריכים לשתוק, והרבה.
3.
לא, אנחנו לא צריכים לדבר : אם היינו צריכים לדבר הייתי מפסיק להרגיש פרפרים בבטן כשאני חושב עלייך. אולי זה זמן קצר מדי, אבל אני חושב שיכול היה להיות לנו משהו מעניין. למה לגמור את זה ברע וכל כך מהר?
4.
לא, אנחנו לא צריכים לדבר : את צריכה לדבר, אני רק צריך להקשיב ולשתוק.
יונתן:
take it easy.
יש חן מסוים במנהגים החברתיים האלה, אפילו אם הם מאולצים.
מערכות יחסים הן לעיתים קרובות עניין של עליה וירידה, אפילו הטובות בהן, אפילו הבריאות בהן. אם תיקח דברים בקלות ותשתדל להתרכז ב-bright side, זה עושה את העליה הרבה יותר קרובה, ואת הטלטלות לפחות כואבות. (וכן, לדעתי תמיד ה-bright side ענק. תחשוב על עצמך עוד חמש שנים. תחשוב על כל הדברים שתעבור עד אז. האם זה באמת מהותי כרגע אם נפרדים או לא? זה עוד מכשול, עוד חוויה).
ואחרי שאמרתי את זה, זכורה לי דווקא פגישת פרידה אחת מאד סימפטית. בערך לפני כמה שנים. יצאתי עם בחורה מדהימה כמה חודשים. יומיים לפני הפרידה היא הפסיקה להחזיר לי טלפונים, וניחשתי כבר מה הולך לקרות (ידעתי כבר בשבוע שלפני זה, אני חושב. תחושה כזאת). כשהיא התקשרה אלי, הייתי בטלפון עם מישהו אחר, ואמרתי לו "אסף, תסלח לי אבל אני צריך לענות למאיה, אני אתקשר אליך אחרי שהיא תסיים לזרוק אותי). היא הזמינה אותי להיפגש איתה, סיכמנו להיפגש בכיכר דיזינגוף. ישבנו בקופי האוס (המקום הזה עדיין קיים, נכון?). עשינו את השיחה המתבקשת, הסכמנו שנגיד לחברים שהיא זרקה אותי כי אני מכוער (כי אין כזה דבר להיפרד "בלי סיבה"). והמשכנו להסתובב קצת, הלכנו לקנות ספרים, ובאופן כללי היה די משמח. ירדתי עליה על זה שהיא זורקת אותי שבוע לפני הסילבסטר. ובאופן כללי הייתי עצוב שזה נגמר, אבל ידעתי שאם לא לוקחים את זה אישי מדי, ולא נעלבים, דברים הולכים הרבה יותר טוב. זו לא הדחקה, זה פשוט להתכופף כשהרוח נושבת. למען האמת, עד היום אני מספר עליה לחברים בתור הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה. זאת שהייתי מתחתן איתה אם היתה לנו האפשרות ואם זה היה עובד. אנחנו לא מדברים היום (באשמתי, הייתי מנוול אליה מאוחר יותר, בערך שנה אחרי שנפרדנו, וכהראה שהיא לא סלחה לי). בכל מקרה, מוסר ההשכל מזה, אני חושב, הוא שיש הרבה redundancy (יתירות), ולא כל אחת קריטית. מספיק לך אישה אחת מצויינת. אז אין מה לקחת קשה את כל העליות והמורדות האלה. הן בסך הכל כיפיות – גם העליות, וגם המורדות.
תקרא קצת XKCD. הוא כותב ממש על הדברים האלה. או את "אלברטין אהובתי" של פרוסט, למבט קומי. או את עפיפונים של רומן גרי, אם אתה רוצה לנצל את הרומנטיקה שבפרידה. או את מורקאמי, כי זה טוב לנשמה.
אה,
רק למען הסר ספק, הפוסט הזה (כמו כל פוסט אחר ב"יחסים") לא נכתב היום.
ניחשתי, אבל למה להרוס.
(מהנימה של התגובה שלי שמתי לב שהיא קצת פטרנליסטית, וזאת לא היתה הכוונה. זה נאום שאני נותן בגרסה זו או אחרת לחברים שלי שעוברים פרידות, וחשבתי שראוי לפרסם אותו הציבור, היות ואני די מרוצה ממנו).
שיחות יחסינו לאן זה פוי באופן כללי. "אנחנו צריכים לדבר" זה אחד המשפטים המטומטמים ביותר בקטגוריה הנ"ל. פרידות זה בעסה אבל מצד שני גם דייטים זה לא כזאת אטרקציה.
לא נותר, אלא, להמליץ על – חשיבה חיובית.
לפחות לריכוך המרירות עד שוך הסערה :-)
אלעד,
התגובה שלך לגיטימית, ואם היית רוצה אפשר היה לעמד אותה ולפרסם כפוסט אורח מתישהוא;
א',
החשיבה החיובית היא שהניבה את הפוסט.
יהיה לי לכבוד.
אם כבר פוסט אורח, אני יכול לשלוח גרסה תורחבת ויותר קוהרנטית, אם תרצה.
תשלח מייל, איך שבא לך.
פוסט יפה. אני בטוח שלא התכוונת לשעשע, אבל ההזדהות נעמה לי ושעשעה אותי.
נו, לפחות נשארתם בקשר.